בעקבות אבדות של לאה גולדברג

א

התחלתי לקרוא השבוע את אבדות של לאה גולדברג. בעבר הייתה חויית הקריאה ברומאנים אירופאיים גדולים שנכתבו בשנות העשרים והשלושים מלווה בהתפעמות כואבת מן הכוח הנבואי, מן היכולת לראות, או לסמן, או להצביע, או להרגיש את השואה המתקרבת עוד טרם הגעתה. כך עם 'נרקיס וגלדמונד' של תומאס מאן, כך, באופן משמעותי הרבה יותר, עם 'חיי נישואים' של דוד פוגל. זאת כמובן חוויה אנאכרוניסטית, אבל היא משפיעה מאוד על קריאת הספרות מן התקופה (ולא רק הספרות, גם המחקר, הנכתב על אדמת גרמניה באותו זמן, הד ראיית העולם הנאצית ניכר בו. עיינו למשל ב'ירושלים בימי ישו' של ירמיאס, ואין צריך לומר במחקר בתחומים האנתרופולוגיים ובמחקר הגזע שממש היווה תורה לעצמו). מן הבחינה הזאת ההשוואה לחיי נישואים של דוד פוגל היא מרטיטה, ויש בה מעבר למצוי בספר. בשני הספרים היהודי הזר המצוי בבירה גרמאנית גדולה (ברלין, וינה), בשני הספרים רומאן גדול של הגבר היהודי עם האשה שאינה יהודיה, שני הספרים הם יצירת פרוזה גדולה של יוצר שעיקר כוחו ופרסומו באו לו דווקא מן השירה, ולשניהם היה גורל דומה, גם אם בנסיבות מאוד שונות: פרסום כלשהו בשנות השלושים, שלא היה לו הד מספיק, וגניזה ארוכת זמן, בין באונס ובין ברצון, עד לפרסום חדש, עשרות שנים אחר כך. שני הספרים מתארים את עליית האנטישמיות והנאציזם, כך בשני הספרים אתה מוצא את השימוש בכינוי 'פולנים' כדי לסמן את הזר המזרח האירופאי, ובעצם היהודי; דומה גם שדמות הגיבור קוים מסויימים אחידים לה, ואותם עוד צריך לשרטט בפירוט רב יותר. קוים אלו, במידת מה, חורגים מן הספר וחודרים גם על הביוגרפיה של הכותבים, כך דמותו של הסופר היהודי המזרח אירופאי, שצמח בתוך עולם הספרות העברית באירופה, ונודד בסופו של דבר לארץ ישראל, וספק אם ידע שם שייכות של ממש – דמותו של פוגל עצמו, כמו גם של קרון, גיבורה של גולדברג. אלא שאבדות של לאה גולדברג מייצר משהו שהוא מעבר לזמן ולמקום. שרטוט הרגשות, או התודעה של הגיבורים מביא למפגש עם הדבר הכואב והקשה. האדם נחשף בחולשתו, בפחדיו, בעיסוקו המתמיד עם דימויו העצמי, בקשיי התקשורת עם זולתו, בקושי לומר את הדבר כשלעצמו, בקושי לדעת את עצמו ואת רצונו עד הסוף. במקרים רבים רומאנים הכתובים מנקודת התודעה של הגיבור, אינם נפרדים ממנו פרידה של ממש. גם עם יש מספר על, המספר על הגיבור תוך שהוא מודע למחשבותיו ורגשותיו, כל הדמויות האחרות ברומאן מוצגות רק מנקודת מבטו של הגיבור. אבל כאן מתרחש דבר אחר, המספר הכל-יודע עובר מדי פעם גם לתודעתם של דמויות אחרות. כך אנו שומעים לרגע גם את נבכי תודעתו של מורו של קרון, כמו גם את רגשותיה של אנטוניה. והנה, דווקא כאן, בנקודה בה נחשפות לפנינו רגשותיה של זו, אנו למדים אולי על הכואב מכל, על הקושי לקרוא את הזולת. אנטוניה, כך נראה, התאהבה בקרון, התאהבות שברגעים מסויימים מתוארת במלודרמטיות שכמעט מסבירה למה גנזה לאה גולדברג את הרומאן. אנו יודעים גם כי קרון, למעשה, אף שהוא ספק מודה בכך בליבו ספק לא, מתאהב אף הוא באנטוניה. אלא שמתוך רגשותיה של אנטוניה אנו גם למדים שהיא חווה אותה, בניגוד לרגשותיו (המודעים חלקית) לרגע אחד, כמנצל. מרגע זה, מתנהג גם קרון בהתאם, ואומר לה, לאחר ששכבו בפעם הראשונה כי אין זו אלא ידידות בין אנשים מבוגרים – הרי הוא המשפט שהוא מנסה לומר לעצמו, לשכנע בו את עצמו. רגשותיה המוטעים של אנטוניה עיצבו כביכול גם את תגובתו של קרון. קשר לא קשר, תקשורת לא תקשורת, מודעות לא מודעות, וכאב הבדידות הגדול. נראה, כי עניין זה, של הסטייה מדי פעם לצגת התודעה של גיבורי המשנה מתעתע בנו, הקוראים, ולעיתים מתברר, או רק מתעורר החשד, כי אין לפנינו אלא את הדימיון של הגיבור, המנסה לדמיין לעצמו את תודעתן של הדמויות האחרות, וכל מה שאנו חווים אם כך אינו מספר על היודע את זרמי התודעה של דמויותיו השונות, אלא מספר על היודע את זרם התודעה של הגיבור, התועה לדעת את זרמי התודעה של הדמויות האחרות. דבר זה עשוי להסביר היטב את ההתרחשות שתוארה קודם בין אנטוניה לבין קרון, והרי הוא הוא הדבר עליו מדבר במודע קרון עם מורו הפרופסור המזדקן – כלום יכול אדם לדעת את האחר, כלום יכול אדם להרגיש את רגשותיו, כלום יכול אדם לראות את נקודת מבטו, כלום יכולה להיות אחדות בתוך השניות, אחדות של ממש, אחדות אמת, אחדות בהכרה, הכרה של האדם את האחר? תמונות לא מעטות ברומאן הם גם בעלות מטען מטאפורי נרחב, שירה בדמות פרוזה. האדם הנסחף מאוהל לאוהל בליל גשם מזרחי. האדם הבוהה אל הקתדרה, מחכה שיפול שקט על כל קשרי האנוש והפטפוטים, ויוכל למצוא מפלט, במה? בהרצאה אקדמית. מפלט, זהו גם שמו של הפאב אליו נכנס קרון עם אנטוניה 'המפלט האחרון'. הכלבה שניגשת לרגע אל קרון, ופתאום, ברגע זה, רואה אנטוניה בקרון את יכולתו האנושית, את היכולת להתקשר בקשר של ממש – אך אבוי, עם כלבה (גויה?). מרתק לקרוא בהקשר זה את תיאורו של לוינס, אודות הכלב שנספח אל קבוצת השבויים היהודיים–צרפתיים שבה הוא היה במלחמת העולם השנייה, וכיצד היה הוא היחיד שהתייחס אליהם כבני אנוש.

ב

סיימתי לקרוא השבוע את אבדות של לאה גולדברג. איזו מן האבדות היא האבדה הגדולה ביותר? אירופה בכלל וגרמניה בפרט, שאבדו לנו, היהודים שספגו אירופה? האהבה הטהורה, האשלייתית, שבאה מן המקום שבו שולט לכאורה רק הרגש, שחוצה את גבולות החלוקות החברתיים והראציונל הממוסד, ובסוף כושלת ולא ממומשת? לרגע חשבתי שאולי הרומאן עצמו הוא האבדה הגדולה ביותר, העובדה שהוא לא היה איתנו בשבעים השנים האחרונות, עד צאתו לאור מחדש. מאידך, נראה כי במובן מסויים רק היום אפשר לקרוא בו שוב, ממרחק שבעים שנה, ממרחק גם מן השואה, כאשר אפשר לראות שוב את ברלין הקוסמופוליטית של לפני המלחמה, ולחבר אותה עם אירופה של היום. לכמוה שוב לאירופה, לדברים שיש באירופה של היום ואין כאן. לאהוב את אירופה. לאהוב את אנטוניה. יתרה מכך, גניזת הרומאן על ידי לאה גולדברג, שאכן סביר שסיבתה העיקרית היא אובדן הרלבנטיות לכאורה שלו עם תחילת מלחמת העולם השניה, העובדה שהנבואה שבו נעשית לממשית יותר ממה שתואר בגופו, התגמדות הבדיון מול המציאות, גניזה זו של הרומאן היתה גם מעשה של הבשלה בוגרת של כותבת שבוחרת את האפיק המרכזי שלה, ומניחה בצד אפיקים שבהם אין היא חשה כי הגיעה לביטוי עצמי מספק. אילו לא היתה גונזת אותו, האם היתה יכולה להעניק לנו את שירתה שנכתבה מאז ועד מותה? אילו, אילו. אפשרות אחת ריצדה בתודעתי אגב קריאת המאמץ של העורך למקם את הרומאן בתוך חוויות חייה הממשיות של לאה גולדברג, והיא האפשרות החד-מינית. אם אכן קרון הגיבור הוא במידת מה בן דמותה של לאה גולדברג, ואנטוניה בת דמותה של ידידה שפגשה בעת לימודיה בגרמניה, ועימה נסעה, כמו קרון, הרי שייתכן שאין בכך רק העברה אל מישור רומנטי המוסיפה נופך נוסף של דרמטיות, כמו שכתב העורך. קיימת האפשרות, כי באופן עמוק, אולי אפילו לא מודע לגולדברג עצמה, היא שמה בדמותו של קרון רגשות אהבה, שאינם ברי מימוש (בגלל הרקע היהודי-גוי והרקע ההיסטורי), בדיוק כמו שרגשות אהבה לאישה לא היו ברי מימוש עבורה. בסצינה אחת נמשכים מבטיו של קרון אל כנר מאופר כאשה, והכנר מחזיר לו מבט, וכמעט. אולי סצינת מפתח להיבט זה המסתתר גם הוא ברומאן. אולי. מרגע שמתגלה נקודת מבט כזאת, אי אפשר עוד להתכחש אליה. אני מכיר זאת מן החוויה של זיהוי קולות הומו-ארוטיים מודחקים בסיפורים תלמודיים. אחרי שפעם אחת התובנה הזאת עלתה בראשי, או הוצעה על ידי מישהו ששמע משיעורי, יותר אי אפשר לומר, לא, מה פתאום, זה לא שם. כך טיבן של כל התובנות הקוראות קולות מודחקים בטקסטים חדשים גם עתיקים. ברגע שתתכחש אליהם אינך אלא מצטרף אל המדחיקים. מלכוד. אך יש שאלה גדולה מזאת, שעלתה גם בהקשר דומה, בשעה שסטיתי לקולות אלו בשיעורי בתלמוד – מה התועלת של הפניה אל הקריאה הזאת? סנסציה בגרוש, לאה גולדברג היתה לסבית בלתי מודעת! כותרת טובה למחקר, מחקר עם כותרת טובה לעיתון (על כך עוד אכתוב בקרוב). בודאי שלא. נדרשתי לשאלה הזאת על ידי סטודנטים שלי, והיתה לי באותו רגע תשובה פוליטית. אם אני לא מדבר על הקולות המודחקים הללו, ובכיתה שלי, במיוחד בהקשר של החברה הדתית, יושב תלמיד אחד שמכיר בקולות הללו, לא רק בסיפור התלמודי, אלא גם בנפשו, הרי שאני מעביר לו, דרך השתיקה שלי, את המסר של התביעה להדחקה. גם השתיקה היא מעשה. ובכל זאת, ובהקשר של לאה גולדברג, מעבר להצפת הקול המודחק, מה תועלת אני מוצא בקריאה קוירית של הרומאן אבדות? הרהרתי בדבר קצת, ואיני בטוח שהגעתי לתובנה שמספקת אותי, כי אם לכל היותר לרדוקציה של הרומאן כשיח על האחרות. ההד האפשרי ברומאן זה להדחקת האחרות החד-מינית נעשה סמל משמעותי לכל האחרויות המודחקות בו, הנשללות בו, בראש ובראשונה האחרות היהודית הנדחקת מעל אדמת גרמניה ההולכת ונעשית נאצית, שתידחק משם יחד עם האחרות החד-מינית. אבל יותר מכך, ברגע שאנו עוברים לחשיבה מופשטת על האחרות הנשללת, פתאום עולים וזועקים אותם קולות שגולדברג בהחלט לא ניסתה להכחיש אותם – קולות שלילת האחר היהודית. ההתכחשות של שמשון ברסון לדודו המומר, ההתכחשות של אבי השחקנית לבתו הנישאת לאיש אחר, השנים הרבות שלא היה כלל קשר בין קרון, גיבור הרומאן, לאחותו נינה שביתה היא כבר רוסית לכל דבר, ובסופו של דבר – אי היכולת של קרון לקבל את התאהבותו באחרת, בגויה (סופו של הרומאן חיי נישואים כמובן מהדהד כאן, ולא אהיה ספוילר) – והנה נסגר המעגל, אי היכולת לקבל את אהבת האחרת הגויה, שעשויה להיות מקבילה חבויה לאי היכולת לקבל אהבה חד-מינית. אפשר, אבל לא מספיק. יש כאן רדוקציה לרתיעה מכל אי קבלת אחר שהיא, והיא לא מובילה לשום דבר, היא מאבדת בסוף את הספציפי.

חשבתי אם כן, בסופו של דבר, עבורי, עבור הקורא הספציפי, מה היא אם כן האבדה הגדולה ביותר? נדמה לי שהיא סבך האבדות הכרוכות בדומות של עדה וייס, קוראת מעריצה של קרון, המחזיקה את תמונתו על שולחנה, וכותבת ומצטטת משירתו ביומנה 'אצל קרון: ...'. קרון מתוודע לקיומה של עדה וייס רק לאחר מותה. את עדה וייס האובדת כבר עם גילויה מוצא קרון, אבוי ברובע היהודי של ברלין, במקום שגם הוא אבד לו, והיא עצמה מגלמת אפשרות אבודה, אפשרות הקורא העברי על אדמת אירופה. האם אפשר בתוך הרובע היהודי בברלין לקרוא משורר ארץ-ישראלי? האם אפשר לקרוא עברית באירופה? אלו הן רק חלק מן השאלות הכרוכות בדמותה, והכיר בהן העורך באחרית הדבר.

האישה הזאת, היא למעשה החלום הנסתר של קרון, להיות, ככותב, חשוב ומשמעותי עבור קורא כלשהו בעולם הזה. להיות נאהב כמשורר, כהוגה, כסופר.

אלא שהקיום הזה, הוא קיום שמעבר למוות, מעבר למותו של המשורר בעצם, מעבר למותה של עדה וייס. הוא האלמוות הדמיוני. והפנטזיה הזאת של האלמוות, חודרת לחייו של קרון, שנושא מעתה תמונה של אישה זו, ותמונה זאת תורמת להחרבת הקשרים שיכולים להיות לו כאן, בחיים, בעולם הזה. הפנטזיה על האלמוות המוחזקה באישה המתה מחליפה את החיים, בשבילה הכמיהה אל הדבר הזה הלא מושג, בשביל הכמיהה אל האבדה הזאת, הוא מאבד אבדות הרבה.