לפני כשבועיים התקיים אצלנו בחוג לתולדות עם ישראל ערב לכבוד פרסום ספרם של עמיתי לחוג, מרקוס זילבר ושמעון רודניצקי מאוניברסיטת ורשה, "תעודות ליחסי ישראל-פולין 1945 – 1967", http://www.archives.gov.il/ArchiveGov/pirsumyginzach/deploma/IsraeliPolish/ שמעתי בערב הזה הרבה דברים חדשים, הרבה דברים שלא ידעתי, תמונות מפתיעות של יהדות פולין שלאחר מלחמת העולם השנייה. למעשה, כל משכיל יכול היה לדעת את המספרים הפשוטים, שנמסרו על ידי אחת המרצות לשאלות בסיסיות שעלו מן הקהל המופתע, 330 אלף יהודים היו בפולין לאחר השואה. 110 אלף יהודים נותרו בה לאחר 'הבריחה' עד 1947, הללו עזבו בעוד גל הגירה של 30 אלף אחרי קום המדינה, ועוד גלים מאוחרים יותר, שהמפורסם בהם הוא 'עליית גומולסקי', עד שנותרה פולין עם אלפי יהודים בלבד. אלא שהפרטים הללו הם שונים מאוד מן התודעה הקולקטיבית הישראלית בנושא. התודעה הישראלית הקולקטיבית מתמצה בשני משפטים: יהדות פולין הושמדה בשואה; בפולין לא נשארו אלא אלפים בודדים של יהודים. שני המשפטים כביכול מתארים את כל הסיפור כולו, וכאילו פרושה ביניהם סיבתיות הכרחית. כאילו לא התרחשו תהליכים נוספים. אלא שבתווך, כך שמענו בהרצאות השונות והמרתקות שהתבססו בין היתר על התעודות המפורסמות בספר הזה, בתווך הצטמקה שארית יהדות פולין עד העלמותה כמעט, במיוחד על ידי עליה. אין כמו הציטוט של ציר ישראל בפולין בשלהי שנות החמישים שהובא על ידי מרקוס זילבר עצמו, כדי לתמצת עניין זה. הציר הישראלי הוטרד מן השאלה "איך לפתור את בעיית חיסולה של גלות זו". חלחלה עברה בי. הבעייה היהודית. המושג 'הבעיה היהודית' נשמע גם בהרצאתו של רודניצקי, שדיבר על התקופה שלפני מלחמת העולם השניה. 'אי אפשר לחשוב שקהילה של שלשה מיליון איש תיעלם באינסטנט'. משפט שנאמר לפני השואה, בהקשר של המחשבות על הגירה המונית של היהודים מפולין, עלייה קוראים לזה, עלייה לארץ ישראל. אי אפשר לחשוב שהיא תיעלם באינסטנט, היה מי שחשב אחרת. נזכרתי בביקור בקוצ'ין לפני 15 שנה, במפגש עם 20 היהודים שנשארו שם אז, ללא כל צעירים, ובמחשבות הנוגות על קהילה יהודית שנעלמה, פשוט נעלמה בלי נאצים, רק בשל גלי הגירה ועליה. נוסף על ההרצאות הוצג בערב גם סרט, סרט תיעודי, שצולם בעברית, על ידי קבוצה יהודית בפולין, 'כינור' שמה, ומתעד בעיניים אוהדות את שנתה הראשונה של צירות ישראל בפולין. גם זה לא בדיוק משהו שקיים בתודעה הישראלית. הזיכרון קצר טווח, כביכול לא הייתה תקופה של יחסים דיפלומטיים בין ישראל למדינות הגוש הקומוניסטי. לא היו חיים יהודים של ממש תחת הגוש הקומוניסטי. לא יכול להיות שהייתה קבוצת קולנוענים יהודים פולנים פעילה באלף תשע מאות ארבעים ותשע. חויתי כבר את הפתעות דומות בעבר. עד כמה ששתיתי מפירותיו המחקריים של אלכנסדר שייבר, חוקר הגניזה, שישב בבודפסט בחצי השני של המאה העשרים וחקר את הנושאים החביבים עלי, לא הייתי מודע לכך שסמינר הרבנים שלו המשיך להתקיים ברצף לאורך כל שנות השלטון הקומוניסטי. זה הפער בין המידע הזמין לפנינו, לבין מה שחורט בנו התודעה הקולקטיבית, והוא חזק הרבה יותר מן הידע גופו. הפתעה מרתקת זומנה גם בהרצאתה של נלי אורן מאוניברסיטת בן גוריון, 'משדות הטבח לשדות הקרב, עליית הגיוס מפולין, 1947 – 1948'. מן הכותרת אפשר היה לצפות למשהו מאוד מוכר: הורידו אותם מהספינות, לקחו אותם ישר לשדה הקרב, יהודים גלותיים, חסרי הכשרה צבאית, לא יודעים עברית, והם מתו שם על גבעות לטרון. והנה, ההרצאה מספרת על מנגנון מאורגן, מחנה בלודג', בו מאמנים אנשי הגנה יהודים פולנים, רובם עם הכשרה צבאית מוקדמת, והללו עולים מראש מתוך הכנה וכוונה ברורה להילחם במלחמת השחרור, מלווים בהפגנות תמיכה ספונטאניות של יהודי פולין, שעדיין היו. עד כמה מתעתעת היא התודעה הקולקטיבית. הרי בתודעה הזאת קיימים גם 'ניצולי השואה', אותם אנשים שהגיעו משם, הפליטים, היהודים הפולנים, אנו אפילו מכירים דמויות שעלו מפולין ומזרח אירופה שעלו בשנות החמישים ואפילו השישים. אבל זה לא מפריע לנו לשכוח שבכל זאת נשארו שם קצת יהודים אחרי השואה. הערב הזה מעורר מחשבות חוץ-ישראליות, האם יכול היה להיות אחרת? האם יכולים היו מאות אלפי ניצולי השואה לשקם יהדות כלשהי באירופה? ששש. עדיף לא לשאול.
אה, ועוד משהו. הרצאה נוגעת ללב של ימימה רוזנטל, הפורשת לגמלאות מגנזך המדינה, והיתה שותפת לספר זה כמו לספרי תעודות רבים אחרים. דור של סיביל סרבנטש שהולך ו, וקשה לי להאמין שיוחלף על ידי אנשי מקצוע אמיתיים ולא פוליטרוקים. הדור של ההורים שלי. היא נגעה קצת במה שקורה בעלום בתחום הזה, הזכירה את ההפרטה של התחום באי אלו מדינות. בקרוב גם אצלנו. איך יראה התיעוד של העבר כשיופקד בידי בעלי ממון ?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה