שיר מעוק כתות נתוק כרות - על הסירוס שבכתיבה דידקטית

השבת פגשתי את יצחק אלאחדב משורר יהודי בן שלהי המאה הארבעה-עשרה חמש עשרה, המהגר מספרד לאיטליה עם הידרדרות מצב היהודים שם. שירתו, כך מסתבר ממשיכה מגמה שהחלה כבר עם המעבר של ספרד מידיים נוצריות לידיים מוסלמיות, הן בעולמה של השירה הנוצרית בספרד, והן בזו היהודית – המעבר לכתיבה דידקטית, שירה המונעת על ידי מסרים ורעיונות המובעים על ידי הכותב, והם תופסים בה מקום מרכזי. אפיון נוסף של שירתו היא הנטייה לארס-פואטיות, לעיסוק בשירה עצמה. נטייה שאחד ממאפייניה הוא גם האנשת השיר, ודיבור עליו כאילו היה ישות בעלת קיום עצמאי משלו. מבין האמירות הארס-פואטיות שלו, בולטות כמה אמירות מרתקות, כגון דיבור על השירה כאילו היא מתת, מעין מודעות למוזה המפעמת במשורר, והיא מעבר לשליטתו הטכנית בארגז הכלים הפואטי: 'מלאכת שיר נתונה לי למתן / ועל פי היא סודרה וארכוה', 'אשר היא לי במתנה ערוכה... אני אעלה ואלכוד המלוכה'. כך גם בולטת ההבחנה בין השירה הממחזרת לבין השירה המחדשת, הכנה, הבאה מן הלב: 'והתנאה בשיר מלב שאבתו / ואל תתרע במים השאובים' בשורת שיר קצרה זאת תמצת וסימל את מה שמוכר לנו כיום כעיסוק בחרדת ההשפעה של המשורר – הצורך לכתוב דבר חדש, להתנתק מקודמיך, הקיים תמיד לצד הגדרתך ביחס אליהם וצמיחתך מתוך דבריהם (כתב על כך הארולד בלום). בין היתר, מסתבר, בעיסוקו הארס-פואטי, מתייחס אלאחדב להידרדרות השירה 'השיר צועק על מפלתו, כי פשט בגדי תפארתו', וחזק מכך 'ישירו שיר מעוך כתות / נתוק כרות מצמרתו'. הדברים מעוררים מחשבות על אחת מחויית היסוד של הקריאה עבורי. חויית המתח שבין האומנותי לבין הדידקטי. התיאור של שירתו של אלאחדב אותו קראתי דווקא לא הציע את הקשר האפשרי בין המפנה הדידקטי לבין תודעת הידרדרות השירה. אבל הדברים פשוט עוררו מיד רצף מחשבות. איני יודע לזהות ממתי, אבל הטקסט הדידקטי הרחיק אותי מעצמו כקורא בוגר. הטקסט שנראה שאין הוא יצירת אומנות, אלא הוא בא לשרת, בסופו של דבר, אמירה מוצקת וברורה ובהירה הקיימת מחוץ לו, שאין הוא אלא כלי לביטוי היגד, מוסרי, דידקטי, פילוסופי, פוליטי, היגד כלשהו, מכל תחום שהוא. כך מצאתי את עצמי מניח בעבר את סיפוריו של ז'בוטינסקי, פשוט משום שחוויתי בהם האידאולוגיה קודמת לספרות. מאותם מניעים אני מתקשה לעיתים עם השירה הפוליטית המובהקת מאוד של שבתאי או לאור. בין אם אסכים עם המסר המובא ובין אם לו, גם אם אעריך את העמדה הפוליטית כמוסרית, כאשר העמדה קודמת ליצירה, היצירה מתאיינת עבורי. אפילו סראמאגו לא חמק מן הסלידה הזאת שלי לאחרונה, כאשר הבוז הנוטף משורותיו של דברי ימי מינזר, הביא אותי להניח את הספר מיד (עוד אחזור אליו. כאן הסלידה קשורה גם לעניין נוסף שמרתק אותי לאחרונה בכתיבה – הכתיבה האמפטית מול הכתיבה השונאת/כועסת/מבקרת, והאפשרות להביא לידי ביטוי את ההומאניזם הבסיסי שבאדם באמצעות כתיבה אמפטית – להביא לידי ביטוי, אך לא להטיף, לא למסור מסר שלא משאיר מאום מן היצירה). הרב קוק כתב את כל הלכות החנוכה בשיר מחורז. זה טוב לתרגיל חינוכי בחברה שרוצה ללמד ילדים את הלכות החג. זה לא אומנות, זה לא שירה. חדוות הלימוד וההוראה של סיפורים תלמודיים מונעת אצלי דווקא על ידי קיומם של מרחבים שהם מעבר למסר המוצהר של הסיפור, (אף שלעיתים הסיפורים או עורכי היצירות בהם שיבצו מוצגים כדדיקטיים), מי שקרא בסיפורים תלמודיים מעשה אומן שכולו מעוצב כדי להביע מסר מסויים, פספס משהו שהוא הרבה מעבר למסר, איכות מסויימת, שעליה אני תוהה, האיכות הזאת שנקראת, בסופו של דבר, אומנות. בהקשר ההיסטורי של אלאחדב המעבר לכתיבה הדידקטית מוסבר על רקע נטישת הצטעצעות היתר של השירה, ועל רקע הניסיון המפורש של הכותבים לכתוב בשפה ברורה לציבור הרחב. אבל ברור שיש כאן דבר שהוא משמעותי יותר, ושאותו צריך לברר – מהו הדבר הזה שעושה את המילים הכתובות לחווית קריאה שיש בה משהו שהוא מעבר? השאלה קיימת, הן לגבי שירה, והן לגבי פרוזה. האיכות האומנותית הזאת שאני מחפש היא לא השלם שהוא יותר מסכום חלקיו. נדמה לי שהיא דווקא השבור. אולי זה העניין. הטקסט שמעביר בשלמות את המסר המכוון – אינו אומנות. הטקסט השבור, שחודר אל מקומות השבר, שמביא את מקומות השבר, שמשקף את שבריה של החברה, את שבריו של היחיד. הטקסט שדרכו מתפרצים תהומות שהן מעבר למסר הרשמי שביקש אולי כותבו להעביר. אולי זה זה הדבר. ואולי רמז לעניין נמצא דווקא במשפט שבו כיתרתי את הדברים, המשפט של אלאחדב. מה זה 'שיר מעוך כתות / נתוק כרות'? הכל דימויים פלסטיים המוכרים ממקורות ישראל, והנמענים של אלאחדב בודאי אמורים היו לזהות את מרוח האשך, שמוסבר כמי 'שביציו מעוכות', את כרות השופכה, את הנתוק שמוסבר כמי 'שתלש את אשכיו ביד, אבל הם עוד מחוברים קצת בגוף'. הנה, רצה חברינו אלאחדב להעביר מסר דידקטי בגנות אלו שכותבים שירה לא ראויה, אבל המסר הדידקטי הוא מאום לעומת העוצמה האומנותית המתפרצת באמצעות ההרמז של השיבוץ, באמצעות ההכרה העמוקה של הזיקה בין השירה הגרועה לבין הסירוס. ייתכן שאני דורש דרשות בדבריו של אלאחדב, אבל לי נדמה כי הדברים קשורים זה בזה, כי המפנה הדידקטי שקדם לו במאה שנה, ושורה על אוירת השירה בהקשרים בהם הוא כתב, קשור קשר עמוק, בל ינתק (אפילו לא ביד), להידרדרותה של השירה, לסירוסה.

(תודה לאביבה דורון, שהפגישה אותי עם אלאחדב במאמרה 'השיר בוכה על מפלתו: יצחק אלאחדב – משורר עברי בשלהי תפארת ספרד, בתוך ספר הזיכרון לאהרן מירסקי).