לדבר עם עצמי בציבור - במקום מכתב לאנטון שמאס

ערבסקות

כשקראתי את ערבסקות, לכאורה באיחור של עשרים שנה, לא ידעתי אם אנטון שמאס חי או מת. אמון על נסיון העבר, ולפיו הקריאה אודות ספר או סופר במהלך קריאת הספר משתקת עבורי את הבדיה, ולא מאפשרת להשלים את הספר, נותרתי עם אי הידיעה על חייו או מותו של אנטון שמאס. משתם הספר, והחבלן היהודי פוצץ את האבן במרכז הכפר, יכולתי לגשת לאינטרנט וללמוד שאנטון שמאס כבר איננו איתנו. הוא במישיגן, מלמד 'ספרות המזרח הקרוב', ירד מהארץ, אם אפשר לומר. הממצא הזה מילא אותי צער גדול, והכפיל את הצער שהצטבר עם קריאת הספר ועם סיומו. הפרופיל האינטרנטי הראשוני של שמאס מלמד גם על שתיקה ספרותית מסויימת. לא ראיתי, בחיפוש ראשון, ספרים חדשים פרי עטו, לא שירה, לא פרוזה, לא הגות ולא מחקר. תרגום מהולל של אמיל חביבי מלפני שלוש שנים – עליו לא ידעתי כי לא הייתי בארץ, כך גם נפתח הפתח למותו המוקדם של אנטון שמאס, יחד עם היעדרותו מהבימות אליהן נחשפתי בשנים האחרונות. האובדן גדול.

הספר הזה, אכן, בסופו של דבר, מותיר אותנו עם האובדן הגדול. שני המחבלים המתים, מי יודע, אולי בעצם הם סתם מסתננים, הם דומים כמו תאומים, אולי הם בעצם בניה החרשים אילמים ואולי עם השוטים של סוראיא סעיד, ומותם מוסיף על האובדן. אנטון שמאס, ממרחק השנים, היה למייקל אבייד, מגיבורי ספרו, והוא רכש לו כבר, מן הסתם, גינונים אמריקאיים, רחוק ממולדתו.

ממרחק עשרים שנה נראית גלריית הדמויות המאכלסת את הספר כמעט בנאלית. שמאס עצמו, הערבי-ישראלי-נוצרי, יוש בר-און הסופר היהודי ישראלי, אמירה היהודיה מצריה ערביה, פאקו, הסופר הפלסיטיני, מייקל-מישל אבייד, בן משפחת עקורים פלסטינים לבנונית, שאולי הוא בכלל תינוקה המת של אלמאזה, בן-דודו של אנטון שמאס שעל שמו הוא נקרא, המהגר בסופו של דבר לארצות הברית, ואי אפשר שלא לחשוב בהקשרו על I like mike הישראלי כל כך, ולראות את מייק בורשטיין שר 'אומרים שאני אינני אני, אז מי אני בכלל?', וכך גם סוראיא סעיד הנזכרת ומסעותיה שהביאוה בסופו של דבר למחנה פליטים בשטחים – כולם מטונומיים, פרבוליים, מסמלים בחייהם האישיים את ההיסטוריה הערבית-ישראלית. הזהויות המתחלפות של הדמויות בין מייקל אבייד לאנטון שמאס, ובין סוריא סעיד ללילה ח'ורי (ואלי בכלל החלפתי את שמותיה גם אני?); הבריתות המפתיעות שנוצרות ושנעדרות מן הספר – הברית בין חצויי הזהות, אנטון שמאס ואמירה, הברית בין הפלסטיני והישראלי; הנסיונות של דמויות שונות לספר את סיפורו של האחר – שמאס הכותב את הספר עצמו, שהוא סיפורם של כל הדמויות, ושמאס העוסק במאמץ לכתוב את הספר עצמו, והתיק עם הסיפורים שנמסר לו ממייקל אבייד, כדי שיספר את סיפור, ויוש בר-און הישראלי, המנסה לספר את סיפורו של הערבי ישראלי, אך מעדיף בסוף לספר את סיפורו של הפלסטיני, והמספר המתחלף לעיתים, וכותב את הסיפור מזוית מבטה של אחת הדמויות - כל אלו חוברים לכלל תובנות שהיום היו יכולות להיות בנאליות, בדבר הזהות המטושטשת, בדבר החיפוש אחר הזהות, בדבר השליטה באחר המושגת באמצעות השליטה בסיפור שלו ועוד – אך את כל הדברים הללו, שנעשו בנאליים בשיח הפוסט מודרני והפוסט קולוניאלי של היום – את כל הדברים הללו אף אחד, כמדומני, בישראל של 1986 לא ממש ידע. מי חשב אז במונחים של הסיפורים השונים, מי חשב אז על הגבולות הלא ברורים בין האמת לבין הבדיה, בין הסיפור שלו לסיפור שלך? ודאי היו שחשבו, אל מרכז השיח רעיונות כאלו לא חדרו. מן הבחינה הזאת בהחלט איני קורא את הספר באיחור, לא קראתי את הספר באיחור – רק עכשיו, אולי, אפשר לקרוא את הספר הזה, ובעצם, למען האמת, עדיין אי אפשר לקרוא אותו, אין ברירה אלא ללכת, לעזוב, לגלות.

הספר הזה הוא ספר על גלות. הגלות העמוקה יותר מן הסיפור הפוליטי. הגלות העמוקה יותר מן החוויה האישית של מי שנאלץ או בחר לגלות. הגלות המתגלה אפילו במעשה גלות זמני כמו התקבצות גלויות של סופרים שונים מקצווי תבל לסדנת כתיבה ממושכת בארצות הברית. אם ליאם, הסופר האירי, נזכר בנופי המולדת, משמע שהוא בגלות. אבל הגלות היא כמדומני עמוקה הרבה יותר. היא הגלות של האדם מן העבר שלו בכלל, העובדה שאי אפשר עוד להיות במקום שבו היית קודם. מן הבחינה הזאת הסיפור הפלסטיני הוא רק מטונומיה למצב האנושי. נדמה לי, שהגלות הזאת שייכת גם לאובדן הדת. נושא שאינו מדובר בספר בשום מקום, אבל נראה שהוא קיים בו. הנוצריות הנוכחת והקיימת, הממשות של הסיפור הנוצרי ושל הפרקסיס הקתולי בחיי המשפחה, וההעדר הברור שלו בעולמו של שמאס המספר. גם משם הוא גלה.

אפשר גם להרהר על הגלות של מי שהוא גולה בשפתו של מישהו אחר, אף על פי שהוא שולט בה שליטה מרשימה, לרגעים כמעט וירטואוזיות של דאווין, אני יכול יותר טוב מכם, כמובן, במעשה הפוסט קולוניאלי המגוחך משהו של כתיבה איכותית בשפת הכובש, עיינו ערך נאיפול וכותבים אחרים באנגלית. בשנים שבהם החלה הכתיבה הרזה לפעפע את הספרות הישראלית, ספרו של שמאס עומד לצור מכשול ולאבן נגף, כמו שהוא עצמו כותב. הביטוי המקראי הזה, שאני מכיר כה טוב משום שהוא נמצא ב'קאנון' הסיפורי התלמודי הקטן שלי, אותו אוסף של נבחרים שאני מלמד בכל הזדמנות. כמעט והרגשתי ששמאס גנב לי מילים ששייכות רק לי, מי עוד, חוץ מיודעי חן העוסקים בטקסטים המדרשיים והתלמודיים שלי יודע להצמיד את המילית של אל המילה שלפניה, כמנהג סופרי כתבי היד במפנה האלף הראשון לספירה ובימי הביניים המוקדמים? ובכל זאת, על אף שליטתו המלאה בשפה, ועל אף שהאופן בו הוא מוצג באינטרנט מדגיש את התלת-לשוניות שלו כמקור לעוצמתו כמתרגם – הרי הוא גולה משפת אימו, שפת ילדותו, יושב בצילו של מגן דוד אימתני בטקסט השנתי בבית הספר היסודי בפסוטה. אולי, מי שיש לו שלוש לשונות מעולם לא תוכל להיות לו שפה אחת ודברים אחדים?

חוויית הקריאה שלי עוברת, במקרים רבים, דרך התובנה. החווייה האסטתית נוצרת בשעה שהמילים מתחברות לתובנה פרשנית כלשהי, כנראה משהו בחינוך היהודי שלי. מן הבחינה הזאת, רוב מה שכתבתי עד עכשיו על הספר הוא תולדת חוויה כזאת. הספר מתבאר כמשל על המצב הפלסטיני, שהוא כשלעצמו מקרה פרטי אך מייצג של יסוד הגלות מן הפשטות, והיציבות, וההיות, ותודעת ההמשכיות, והגלות מן הילדות – כל אלו מורשת העת החדשה, ואף שהם מתבארים כמסבירים את ההווה ואת זמננו, עיקר משמעותם הוא דווקא בנגיעתם בנצח. בהיותם ביטוי של המצב האנושי באשר הוא. אבל הקריאה בערבסקות עוררה משהו שהוא מעבר לחוייה הפרשנית. היא עוררה התענגות וקרבה. ההתענגות קשורה לשפה, כן השפה, בכל זאת, השפה העשירה והמתנגנת, והמרפרפת עם עצמה, והסגנון הסיפורי, מעין סיפור אחר סיפור אחר סיפור שהוא במשהו עיטור של עצמו, וחוזר במקום אחר, ושב ומתגלה, ודמויות מכאן העולות גם שם וכך הלאה, אפשר שזאת זאת הערבסקה. ומעבר להתענגות - הקרבה. קרבה שבאה, כך נדמה לי, מן האנושיות. כשהצלחתי למלל לעצמי שראיתי בספר אנושיות גדולה, אהבת אדם, ראיית אדם, הכרת אדם, מייד עלה כנגדי קול כופרני מלגלג – הה, בעל דעות קדומות שכמוך, גילית שערבי יכול להיות אנושי, לקח לך כמה שנים, אה. אבל לקול הזה יש מענה, הקול הזה הוא מתחסד, אנושיות שכזאת לא מוצאים בכל זמן ובכל מקום.היא בדרך כלל חסרה אצל בני אדם רבים באשר הם, כל כך הרבה פעמים אנו מבכרים דברים אחרים על האדם, כולנו, כל בני האדם. האנושיות אוהבת האדם, בעוצמתו ובחולשותיו היא מידה חסרה, וההגעה אליה וההגשמה שלנה היא הישג אנושי באשר הוא. האמפתיה הגדולה השרויה על רוב רובו של הספר הזה. האנושיות היא בהכרה שבפועלם של בני האדם, לפני כל המעצבים החברתיים והמדיניים והכוחות השולטים בהם, בפועלם של בני אדם נמצא משהו שהוא פשוט, ואותנטי, ואמיתי, ויצרי, שבני המשפחה של שמאס הפזורים בעולם אינם שם רק כי כוחות פוליטיים הביאו לגירושם מכאן או משם, אלא חלקם גם מיצר הנדודים המפעם בהם, מעין שגעון שדבק במשפחה.

אולם כאן התעוררה אצלי התלבטות מסויימת, דמות אחת, בדרך כלל, לא זוכה לאמפטיה, אלא לגיחוך. זהו יוש בר-און, שאי אפשר כלל להתעלם מן ההישג הספרותי של עיצוב לשונו, הדלה, הנפוחה, המלאה באידיומים ריקים, המונגדת כל כך ללשונו של המספר אנטון שמאס. יוש בר-און, סופר ישראלי, מרוכז בעצמו בדרך כלל, גס רוח, אפילו אלים פה ושם, לא שולט בעצמו, מעורר כמובן רושם של שייכות לרומן אחר, לרומן מפתח, ומעלה בדעה כמה סופרים ישראלים מוכרים. כן, כך נראה, אנטון שמאס מיטיב לראות את החולשות הישראליות. אך הדבר מעורר כמה שאלות האם יוש בר-און הוא סטיגמה? האם הוא ציור שטחי, בהשוואה למורכבות של שאר דמויות הרומן, ואם כן, האם הציור הסטיגמטי מקבל משמעות אחרת כשהוא נעשה בהקשר פוסט-קולוניאליסטי? האם מה שאסור לכובש מותר לנכבש? האם האנושיות של שמאס נגמרת אל מול הישראלי? אגב, בעצם, דמות נוספת ברומאן שאינה זוכה לחיבה יתרה, כך נדמה, היא פאקו, הפלסטיני. מעניין כמובן, שעצם שם התואר 'הפלסטיני', יש בו מעין סימון שלו שהוא אחר מזהותו של הכותב. המספר, כך נדמה, לא ממש רואה עצמו כפלסטיני. נו, טוב.

ההנגדה המתבקשת בין שמאס לבין הסופר הישראלי, או 'סופר יהודי מישראל' כפי שהמספר מציג אותו לפני מייקל אבייד, מעוררת להצביע על מרכיב נוסף ברומאן שמעמיד את הסיפר שלו אל מול הסיפור הישראלי. הרומאן הזה חותר תחת ארגון הזמן והמרחב הישראלי. הסיפור של המשפחה של שמאס נע לו בין סוריה לגליל ללבנון, לשטחים וליבשת הגדולה – לארגנטינה ולאמריקה. אבל, במידת מה, בתוך המרחב המזרח תיכוני המקומות אינם מוגדרים כך, הגבול, כך ברור, נוצר מתי שהוא, על ידי ישראל, והגבולות של ישראל נפרצים על ידי הסיפור. לא, נפרצים אינה המילה הנכונה, הם מתבטלים, הם נעשים ללא קיימים, על ידי סיפורה של מציאות שבה הם לא היו קיימים, לכאורה (והניחו לשאלה בדבר תוקפם של הגבולות המנדטוריים). כך גם במימד הזמן. האירועים מתרחשים לפני ואחרי המלחמות, והמלחמות אינן שמות להם גבול. חשתי בדבר הזה במיוחד נוכח 'אשה בורחת מבשורה', שבו, במידת מה, הזמן כן מאורגן על ידי אבני הדרך של המלחמות הגדולות. היום, יש קוראים לערביי ישראל 'ערביי 48', האם יש בכך הכרעה בזכות הזמן הקצוב ומאורגן על ידי מלחמות ?

האנושיות הגדולה הפרוסה על הרומן הזה קשורה גם לילדות התמימה והאבודה המוצגת בו. הזכרתי קודם את הגלות מן הילדות, וכאן צף ועולה המיניות והארוטיקה בספר, שאינה מוותרת כלל על ההליכה אל הגילויים הראשונים שלה, אלו שמתרחשים עוד בילדות. הסצינה האירוטית בבור עם נואל – ילד בן תשע וילדה בת עשר – היא כמדומני הסצינה האירוטית המרגשת ביותר שקראתי אי פעם – אולי בין היתר משום שהיא הולכת למקום שאליו הכובש האירופאי לא מרשה ללכת – נאום פוקו. דווקא אותם רגעים לא מעטים בספר, בהם נוכחות חוויות מיניות או ארוטיות, לעיתים במובהק פנטזיות, לעיתים, ייתכן פנטזיות המיוצגות כחוויות, דווקא הרגעים הללו יש בהם את הגילוי הטהור של האנושיות שאינה מבטלת את עצמה.

אז למה אין עוד מן הדבר הזה? אך, איזה משפט בר-אוני יצא לי... אז איפה הוא אנטון שמאס, מדוע לא כתב, או לא פרסם, או לא הגיעה אלי, פרוזה גדולה נוספת שהוא כתב. סיבה אפשרית, אך טפלה ולא משמעותית היא תסמין הסופר שאינו מסוגל לצאת מן האוטוביוגרפיה שלו. ישנם סופרים שהכתיבה שלהם היא אוטוביוגרפית במובהק, בין אם במוצהר – כמו בחיבור הזה, ובין אם בכך שהדבר ניכר היטב בדבריהם. כתיבה אוטוביוגרפית במידה כזאת, שנדמה לרגע ולכאורה שאין הם מסוגלים לספר סיפור שהוא בדיה של ממש (הה,). אצל חיים באר היה מן הדבר הזה. סופרים כאלו אינם פוריים במיוחד, מבחינת כמות הכתיבה שלהם. השוו לאהרון מגד, למשל. אבל הספר הזה אינו אוטוביוגרפיה גרידא, והוא הולך לאחד המקומות האהובים עלי ביותר בספרות – למקום שבו דמותו האמיתית כביכול של הסופר המספר מציצה ומתחבאת, ויוצרת עירוב משעשע ומתחבא בכוונה של אמת ובדיה – קיימת ולא קיימת בסיפור. פיליפ רות מכור לכתיבה מסוג זה, וגם חיים באר, ברומאן האחרון שלו, פונה כנראה לדרך זאת. היכולת האומנותית הניכרת בכתיבה כזאת אינה פחותה מאשר בכתיבת בדיה, והאפשרות שסופר הכותב בדרך לא, לא העדר חומרים השתיק את אנטון שמאס מלהיות נוכח במדף הזמין לי בשנים האחרונות. למה, למה הוא לא כאן (אני כותב, בשעה שאני במטוס, בדרך מהכאן הזה למקום אחר...), למה אנחנו לא מלמדים ביחד בתוכנית לתרבויות המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה, עיר ילדותו? אותה דמעה שעלתה בי באוטובוס של חברת נצרת, שלקח אותי משדה יעקב, על גבעות שיך אברך, אל חיפה ובו סיימתי את הספר אתמול בבוקר, צפה ועולה שוב עכשיו.

האם שמאס בחר בגלות? האם יצר הנדודים השגעוני שבמשפחתו לא הניח לו להישאר כאן? האם הוא בחר בגלות, לא רק בגלות אמריקה, אלא גם בגלות מן היצירה? האם הבחירה בהוראה האקדמית ובתרגום היא בריחה? ואולי בעצם, פשוט קורים דברים שאני לא יודע עליהם, ושרפרוף האינטרנט לא איפשר לי להיפגש עימם, אולם גם אם הם קורים, אם אני איני יודע עליהם, סימן ששמאס גלה ממני במובן מסויים. ואולי אני עושה לעצמי חיים קלים כיהודי ישראלי, אם גלותו של שמאס היא בעיני רק סמל למצב האנושי הבסיסי, סמל, אתם יודעים, הוא מאוד לא אנושי.

(נ.ב - הועלה לאינטרנט, פומרום נון-פומרום קפה, באזל)