(תודה לאביבה דורון, שהפגישה אותי עם אלאחדב במאמרה 'השיר בוכה על מפלתו: יצחק אלאחדב – משורר עברי בשלהי תפארת ספרד, בתוך ספר הזיכרון לאהרן מירסקי).
יום שבת, 17 באפריל 2010
שיר מעוק כתות נתוק כרות - על הסירוס שבכתיבה דידקטית
יום רביעי, 7 באפריל 2010
הערת שוליים - פרומו לסרט שעוד לא צולם
הבוקר ראיתי את הפרסום על הסרט החדש שיוסי סידר הולך לצלם. 'הערת שוליים', על שני חוקרי תלמוד, אב ובנו המתחרים זה בזה על קבלת פרס ישראל.
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,392,209,47894,.aspx
שוב יוסי סידר עושה עלינו סרט. כלומר עושה סרט על מילייה חברתי שאני חלק ממנו. אחרי ששרטט בהצלחה את חוויות הילדות ושחר ההתבגרות של ילדי בני עקיבא בשכונה ירושלמית זעיר בורגנית בשנות השמונים ב'מדורת השבט', הוא עובר למרחב העיסוק העכשוי שלי, עיסוק אקדמי בתלמוד (ובמדרש). השם של הסרט הוא הברקה. הערת שוליים. כמה משמעות מוטענת במילים ברגע שהם נעשות לשם של סרט. פתאום הערת השוליים היא לא רק ההערה שבמאמר המדעי, היא הרבה יותר, היא הערה על השוליים, אי ראייה מהותית של העיסוק הזה בחקר התלמוד כמצוי בשוליים, בשוליים של החברה שאינה חפצה עוד במדעי הרוח בכלל ובמדעי היהדות בפרט, בשוליים של אלו העוסקים בתלמוד, שרובם עושים זאת שלא בהקשר האקדמי ובדרך כלל מתוך אי הכרתו, התעלמות ממנו, או אפילו התנגדות לו, ואפילו בשוליים של השיח האקדמי במדעי הרוח והחברה, בדרך כלל גם מבלי לשוחח שיחה מספקת ועמוקה עם הנעשה במרחבי ספרות ותרבות אחרים. במידה מסויימת, אפילו בשוליים של חקר הדתות בכלל, וחקר הדתות המונותיאסטיות בפרט, וחקר כתבי הקודש של הדתות הללו במיוחד. כרכים על כרכים של מהדורות טובות ופרשנויות עקיבות התפרסמו כבר על התנ'ך, שציבור המתעניינים בו רחב אין שיעור על זה של התלמוד (בעיקר בשל הדמוגרפיה הנוצרית – יהודית), ואין בידי המבקש ללמד את ספרות התלמוד והמדרש מהדורה מקיפה וממצה של מסכת אחת מן התלמוד כולו, או כרך אחד ראוי של מאמרי מבואות רבי פנים אך בהירים להציע לתלמידיו. שוליים. הערת השוליים הפכה לסמל לעיסוק המחקרי בתלמוד, משום שבתחום זה, יותר מבתחומים אחרים, מרובות הערות השוליים, מרובות עד אין קץ, וריבוין כאילו מעיר את התחום מתוכו. מדוע דווקא בתחום הזה מרובות הערות השוליים. תרצו, תאמרו, כך דרכו של תלמוד, כשם שהתלמוד משתלשל לו מעניין לעניין (זה לא באמת ככה, לדעתי, האסוציאטיביות של התלמוד היא רק מאפיין חיצוני של סידורו, אך זה עניין אחר, הו, נפלטה לי הערת שוליים), מפנה מטקסט לטקסט, היפר טקסט שאין לו סוף, רצף שאין לו התחלה, ויש בו פיצולי פיצולים, וכדרכו של השיח התלמודי, כך דרכם של פרשניו, לפרש את התלמוד הוא לעשות אותו מחדש, הוא לכתוב עוד מפילפוליו, וכך נוצרו, בעבר ובהווה אותן צורות ספרותיות פתלתלות, שמוכרות לכל לומד תוספות, ושהערת השוליים אינה אלא המימוש האקדמי שלהן.אך לא בכך מתמצה הזיקה שבין פלפולי התוספות לבין הערת השוליים של חוקרי התלמוד. ויודע גם יודע יוסי סידר, בבוחרו בשם הזה לסרט שהוא עומד לצלם, כי הערת השוליים, כפלפולם של בעלי התוספות, שייכת לעניין נוסף, ליסוד התחרות, הרהב, הרצון להציג את הידע פעור לרווחה לפני כל העולם. כן, כמו שהאשימו חסידי אשכנז את בעלי הפלפול, כך נכון להאשים את הערות השוליים שלנו. אמרה לי קולגה מתחום קרוב לא מזמן, את עצתו הפשוטה של חוקר מנוסה: אם הערת השוליים חשובה – הרי היא צריכה להיות חלק מן הטקסט, אם אין היא חשובה, הרי אין הצדקה להכביר מילים על הקורא. זאת דרך חשיבה על כתיבה המונעת על ידי הסתכלות על קהל היעד. לא כך בכותבך מאמר שאין סוף הערות שוליים לו. במקרה הרע, נובע הדבר מן הרצון להפגין את הידע שלך, במקרה הטוב משיקול קצת יותר טהור, אך גם בבסיסו רהב גדול, מן המחשבה כי אם לא יתועד המהלך הלימודי שעשית כאן, ולא יעמוד לפני כל הקוראים במהלך כל הדורות, יהיה הפסד של ממש בכך. כך, ברור, בחר יוסי סידר בשם הערת שוליים לסרטו החדש, משום שהערת השוליים מייצגת גם את יסוד התחרות שבמקצוע, יסוד שגם הוא נמשך אחר טיבם של הטקסטים, אך כנראה הולך ובא ממקומות אחרים. שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו, ידע עגנון לספר לנו, נאבקו מרה זה בזה, כמוהם כמו האב והבן בסרטו המדומיין של סידר (שעוד לא צולם, וכבר מעורר בי את כל רצף ההרהורים הזה), שמאבקיהם באים ודאי מאותו מקום. יום אחד, כך אני מפנטז, אצא מתוך העיסוק האקדמי גופא, ואנסה לנתח את התהליכים המרתקים, דרכם פעפעו המתחים וההירארכיות האופייניים לעולם הישיבות אל תוך עולמם של חוקרי התלמוד, באמצעות האדם הפשוט, שאין הוא אלא נשא של תצורות התרבות שאליהן נחשף בחייו, ובשעה שהוא עובר מהקשר להקשר, בסופו של דבר, הוא גם משמר את מה שכבר קלט לתוכו, וגם אם עבר מהקשר עולם הישיבות אל הקשר עולם חקר התלמוד האקדמי, וגם אם ראה במעבר זה מרד וגאולה, הרי בסופו של דבר העביר עימו כמה מהנחות היסוד של מסורת הלימוד. ההתנצחות במלחמתה של תורה, הפיכת המילים לחרבות. כן כן. בה בשעה שהפכו חז'ל את החרב והקשת המקראית לתפילה וללימוד תורה, למילים, הם הפכו את המילים לחרבות. אם יוסי סידר הוא במאי ראוי כמו שאני חושב שהוא – אלו הם הדברים שאני מקוה לראות בסרט שלו.יום שלישי, 6 באפריל 2010
בעקבות אבדות של לאה גולדברג
חשבתי אם כן, בסופו של דבר, עבורי, עבור הקורא הספציפי, מה היא אם כן האבדה הגדולה ביותר? נדמה לי שהיא סבך האבדות הכרוכות בדומות של עדה וייס, קוראת מעריצה של קרון, המחזיקה את תמונתו על שולחנה, וכותבת ומצטטת משירתו ביומנה 'אצל קרון: ...'. קרון מתוודע לקיומה של עדה וייס רק לאחר מותה. את עדה וייס האובדת כבר עם גילויה מוצא קרון, אבוי ברובע היהודי של ברלין, במקום שגם הוא אבד לו, והיא עצמה מגלמת אפשרות אבודה, אפשרות הקורא העברי על אדמת אירופה. האם אפשר בתוך הרובע היהודי בברלין לקרוא משורר ארץ-ישראלי? האם אפשר לקרוא עברית באירופה? אלו הן רק חלק מן השאלות הכרוכות בדמותה, והכיר בהן העורך באחרית הדבר.
אלא שהקיום הזה, הוא קיום שמעבר למוות, מעבר למותו של המשורר בעצם, מעבר למותה של עדה וייס. הוא האלמוות הדמיוני. והפנטזיה הזאת של האלמוות, חודרת לחייו של קרון, שנושא מעתה תמונה של אישה זו, ותמונה זאת תורמת להחרבת הקשרים שיכולים להיות לו כאן, בחיים, בעולם הזה. הפנטזיה על האלמוות המוחזקה באישה המתה מחליפה את החיים, בשבילה הכמיהה אל הדבר הזה הלא מושג, בשביל הכמיהה אל האבדה הזאת, הוא מאבד אבדות הרבה.
בודאי = על פי השערתי, וללא כל מקור ודאי לעניין
את שעות הבוקר הקדושות לכתיבה בימים האחרונים אני מעביר בתיקונים אחרונים של מאמר על רשימת פסוקים מן הגניזה, שהולך להתפרסם בקרוב. בין היתר התבקשתי לתקן את המקומות בהם אני נוקט זהירות יתר. אכן, כך אני, נוקט זהירות יתר. שברי ספרים שנשארו מהם דפים בודדים, אין לנו ברירה אלא לשער השערות, להעלות סברות, להציג את הבעד ונגד שלהם, וזהו. אני לא חסיד גדול של דימיון העבר. תיאור של מה שיש, ונסיון להבין, ויכולת מתמידה להפריד בין תיעוד להסבר.
(במגבלה, הקשר בין הדימיון לבין התיעוד, בין המחקר לבין האיסוף הוא הרבה יותר מורכב, אבל את הדימיון צריך להפעיל כאשר מציעים סינטיזה, לא כאשר מציגים תעודות ראשוניות).
והנה, באסכולה בה אני מנסה לעבוד, מסתבר, לפעמים, עובדים גם בסנטדרט אחר לחלוטין. הבוקר קראתי את מאמרו של עזרא פליישר, מגדולי חוקרי הפיוט והתפילה בגניזה הקהירית, ובו פרסם סידור לשבתות, 'סידור השם המפורש'. והנה בתיאור הטקסט, הוא אומר 'בעמוד הראשון היו בודאי....' מה זאת אומרת בודאי - היו שם או לא היו שם? פשוט מאוד. אין עמוד ראשון. הוא הלך לאיבוד. פליישר, שהאינטואציות שלו ודאי יכולות לשער מה היה בעמוד הראשון, משתמש במילה בודאי, בדיוק כשהוא אומר משהו שאינו ודאי, בדיוק במקום שבו הוא מתאר טקסט שהלך לאיבוד. איזו תועלת יש בלספר לנו מה 'בודאי' היה בעמוד שלא קיים היה יותר?
גם אם יש הצדקה בנסיון לשחזר טקסט שהלך לאיבוד, בודאי אין הצדקה להציג את זה 'בודאי'. הוא השתמש במילה 'בודאי' בדיוק במקום שבו היה צריך לומר 'כראה', 'להערכתי', אני משער, ולנהל דיון ארוך וטרחני מדוע לדעתו הגיוני שזה מה שהיה בטקסט שהלך לאיבוד, אבל אז, כנראה, היו אומרים לו שהוא נוקט זהירות יתר.
יום אחד עוד אתייחס בצורה יותר מלאה לכתיבה הבוטחת של פליישר, זאת תופעה שהיא כשלעצמה, בודאי, בודאי, בעלת השלכות מרחיקות לכת, כמעט כמו ההיקף המדהים של תרומתו לתחום המחקר.
לפתור את בעיית חיסולה של גלות זו
עד כמה מתעתעת היא התודעה הקולקטיבית. הרי בתודעה הזאת קיימים גם 'ניצולי השואה', אותם אנשים שהגיעו משם, הפליטים, היהודים הפולנים, אנו אפילו מכירים דמויות שעלו מפולין ומזרח אירופה שעלו בשנות החמישים ואפילו השישים. אבל זה לא מפריע לנו לשכוח שבכל זאת נשארו שם קצת יהודים אחרי השואה. הערב הזה מעורר מחשבות חוץ-ישראליות, האם יכול היה להיות אחרת? האם יכולים היו מאות אלפי ניצולי השואה לשקם יהדות כלשהי באירופה? ששש. עדיף לא לשאול.
אה, ועוד משהו. הרצאה נוגעת ללב של ימימה רוזנטל, הפורשת לגמלאות מגנזך המדינה, והיתה שותפת לספר זה כמו לספרי תעודות רבים אחרים. דור של סיביל סרבנטש שהולך ו, וקשה לי להאמין שיוחלף על ידי אנשי מקצוע אמיתיים ולא פוליטרוקים. הדור של ההורים שלי. היא נגעה קצת במה שקורה בעלום בתחום הזה, הזכירה את ההפרטה של התחום באי אלו מדינות. בקרוב גם אצלנו. איך יראה התיעוד של העבר כשיופקד בידי בעלי ממון ?
במדינה חופשית, במצב חופשי
סיימתי לא מזמן את הספר In a Free State של נאיפול. שני רפורטאז'ים בפתיחה ובסיום, שני סיפורים קצרים ונובלה אחת באמצע, ועוד תרומה לעצב הגדול. ככל שאני קורא עוד ועוד את הסופר הקשה הזה, הולכת ומצטיירת התמונה, שוב ושוב מסע, בדרך כלל של גבר בודד, בדרך כלל ממדינה למדינה, בדרך כלל בקוים החותכים את הגיאוגרפיה באופנים שכמעט ואינם קיימים בתודעה הישראלית שלי. קו הודו-אפריקה, קו הודו-קאריביים-לונדון, קו אתונה-אלכסנדריה, קוים פנים אפריקאיים, קו הודו-וושינגטון, קו מילאנו-לוקסור ועוד ועוד. הרבה קור צריך אדם, כדי לראות את האדם בחולשתו. נאיפול רואה את האדם בחולשתו, ומתאר אותו בחולשתו. אסתפק כאן רק בבובי, הדמות המרכזית של הנובלה המרכזית בספר, שנושאת גם היא את שמו. האיש הלבן שאינו מתכחש לאמת, שיודע שהגיע לאפריקה כדי לברוח ממה שהיה לו לחפש באנגליה, באוקספורד, כדי למצוא מקום לממש את זהותו ההומוסקסואלית בלי להיות נרדף (כמדומני שאיפשהו קראתי על שערוריה שהיה מעורב בה נאיפול, שהאשים מישהו בדברים דומים, תוך שבדבריו היתה נימה הומופובית), שמתעצבן עד כלות נוכח הגזענות המובהקת של חבריו הקולוניאליסטים, ברגעי השבר של המפעל שלהם הקורס עם העצמאות של המדינה האפריקאית (תימה שהעסיקה את נאיפול גם בעיקול הנהר), בובי הזה, בסופו של יום, חוזר למתחם המוגן, ומבין שיהיה עליו לפטר את ה'נער' שלו, שכן זה ראה בחולשתו. האדם הלבן לא יכול לשאת הירארכיה אחרת.
אבל אי אפשר גם בלי לינדה, שותפתו של בובי למסע, האישה הלבנה, אשת הקולוניאליסט, דמות חביבה כנראה על נאיפול, מכל הבחינות האפשריות. הרגע שבו בובי מטיח בה את כל מררתו על החברה לה הוא שותף, ועוזב אותה מחוץ לרכב, בסכנת חיים, מזכיר יותר מכל את הרגע בו יורק הגיבור של בעיקול הנהר בערוותה של ייבט, אשת המרצה שהוא לה מאהב סתרים. רגע של התפרצות אלימה של הגבר הבודד כלפי האישה. רגע שעוד רגעים כמוהו פגשתי בעוד רומאנים של נאיפול, רגע שאי אילו כתבות רכילותיות בעיתוני העולם מרמזות שאין הוא לקוח רק מעולמו הספרותי של נאיפול.
ואולי ברגע זה הבנתי דבר. נאיפול, כמו בובי, נהנה להיות נביא זעם על משחק הכוחות הקולוניאליסטי, ללעוג לאדם הלבן, ובצדק, על מעלליו. אבל באותו הרגע, נאיפול היה ונשאר, הוא או דמויותיו, שותף מלא בהבניית יחסי הכוח המגדריים. לשם עוד לא הגיע אצלו השחרור, והרי זה בובי, בובי, שעם כל האידיאלוגיה האנטי גזענית שלו, משמר בסופו של דבר את יחסי הכח והשליטה, כל פעם שהוא קונה לעצמו נער אפריקאי בבאר.
ועוד הערה.
הנקודה הישראלית ברומאן מלמדת שוב על כוחו התיאורי החודר עד כאב של נאיפול. דמות הישראלים בנובלה, כנראה מדריכים צבאיים של מוצגת בחדות מדהימה. הם לבדם, הם לא כאן ולא שם, הם לא אירופאים, וודאי לא אפריקאים, הם קטגוריה לעצמם, והם גם בודדים, כמעט ואינם מתקשרים, הם חיים בעולמם, צועקים פקודות למאומניהם, ולא קולטים שמאומניהם חוזרים אחריהם כבטראנס מן הג'ונגל, נוכחים נפקדים בחדר האוכל של המלון הקולוניאליסטי, לא ממש מתקשרים עם אף אחד חוץ מבינם לבינם, בשפתם.