סיימתי לא מזמן את הספר In a Free State של נאיפול. שני רפורטאז'ים בפתיחה ובסיום, שני סיפורים קצרים ונובלה אחת באמצע, ועוד תרומה לעצב הגדול. ככל שאני קורא עוד ועוד את הסופר הקשה הזה, הולכת ומצטיירת התמונה, שוב ושוב מסע, בדרך כלל של גבר בודד, בדרך כלל ממדינה למדינה, בדרך כלל בקוים החותכים את הגיאוגרפיה באופנים שכמעט ואינם קיימים בתודעה הישראלית שלי. קו הודו-אפריקה, קו הודו-קאריביים-לונדון, קו אתונה-אלכסנדריה, קוים פנים אפריקאיים, קו הודו-וושינגטון, קו מילאנו-לוקסור ועוד ועוד. הרבה קור צריך אדם, כדי לראות את האדם בחולשתו. נאיפול רואה את האדם בחולשתו, ומתאר אותו בחולשתו. אסתפק כאן רק בבובי, הדמות המרכזית של הנובלה המרכזית בספר, שנושאת גם היא את שמו. האיש הלבן שאינו מתכחש לאמת, שיודע שהגיע לאפריקה כדי לברוח ממה שהיה לו לחפש באנגליה, באוקספורד, כדי למצוא מקום לממש את זהותו ההומוסקסואלית בלי להיות נרדף (כמדומני שאיפשהו קראתי על שערוריה שהיה מעורב בה נאיפול, שהאשים מישהו בדברים דומים, תוך שבדבריו היתה נימה הומופובית), שמתעצבן עד כלות נוכח הגזענות המובהקת של חבריו הקולוניאליסטים, ברגעי השבר של המפעל שלהם הקורס עם העצמאות של המדינה האפריקאית (תימה שהעסיקה את נאיפול גם בעיקול הנהר), בובי הזה, בסופו של יום, חוזר למתחם המוגן, ומבין שיהיה עליו לפטר את ה'נער' שלו, שכן זה ראה בחולשתו. האדם הלבן לא יכול לשאת הירארכיה אחרת.
אבל אי אפשר גם בלי לינדה, שותפתו של בובי למסע, האישה הלבנה, אשת הקולוניאליסט, דמות חביבה כנראה על נאיפול, מכל הבחינות האפשריות. הרגע שבו בובי מטיח בה את כל מררתו על החברה לה הוא שותף, ועוזב אותה מחוץ לרכב, בסכנת חיים, מזכיר יותר מכל את הרגע בו יורק הגיבור של בעיקול הנהר בערוותה של ייבט, אשת המרצה שהוא לה מאהב סתרים. רגע של התפרצות אלימה של הגבר הבודד כלפי האישה. רגע שעוד רגעים כמוהו פגשתי בעוד רומאנים של נאיפול, רגע שאי אילו כתבות רכילותיות בעיתוני העולם מרמזות שאין הוא לקוח רק מעולמו הספרותי של נאיפול.
ואולי ברגע זה הבנתי דבר. נאיפול, כמו בובי, נהנה להיות נביא זעם על משחק הכוחות הקולוניאליסטי, ללעוג לאדם הלבן, ובצדק, על מעלליו. אבל באותו הרגע, נאיפול היה ונשאר, הוא או דמויותיו, שותף מלא בהבניית יחסי הכוח המגדריים. לשם עוד לא הגיע אצלו השחרור, והרי זה בובי, בובי, שעם כל האידיאלוגיה האנטי גזענית שלו, משמר בסופו של דבר את יחסי הכח והשליטה, כל פעם שהוא קונה לעצמו נער אפריקאי בבאר.
ועוד הערה.
הנקודה הישראלית ברומאן מלמדת שוב על כוחו התיאורי החודר עד כאב של נאיפול. דמות הישראלים בנובלה, כנראה מדריכים צבאיים של מוצגת בחדות מדהימה. הם לבדם, הם לא כאן ולא שם, הם לא אירופאים, וודאי לא אפריקאים, הם קטגוריה לעצמם, והם גם בודדים, כמעט ואינם מתקשרים, הם חיים בעולמם, צועקים פקודות למאומניהם, ולא קולטים שמאומניהם חוזרים אחריהם כבטראנס מן הג'ונגל, נוכחים נפקדים בחדר האוכל של המלון הקולוניאליסטי, לא ממש מתקשרים עם אף אחד חוץ מבינם לבינם, בשפתם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה