את שעות הבוקר הקדושות לכתיבה בימים האחרונים אני מעביר בתיקונים אחרונים של מאמר על רשימת פסוקים מן הגניזה, שהולך להתפרסם בקרוב. בין היתר התבקשתי לתקן את המקומות בהם אני נוקט זהירות יתר. אכן, כך אני, נוקט זהירות יתר. שברי ספרים שנשארו מהם דפים בודדים, אין לנו ברירה אלא לשער השערות, להעלות סברות, להציג את הבעד ונגד שלהם, וזהו. אני לא חסיד גדול של דימיון העבר. תיאור של מה שיש, ונסיון להבין, ויכולת מתמידה להפריד בין תיעוד להסבר.
(במגבלה, הקשר בין הדימיון לבין התיעוד, בין המחקר לבין האיסוף הוא הרבה יותר מורכב, אבל את הדימיון צריך להפעיל כאשר מציעים סינטיזה, לא כאשר מציגים תעודות ראשוניות).
והנה, באסכולה בה אני מנסה לעבוד, מסתבר, לפעמים, עובדים גם בסנטדרט אחר לחלוטין. הבוקר קראתי את מאמרו של עזרא פליישר, מגדולי חוקרי הפיוט והתפילה בגניזה הקהירית, ובו פרסם סידור לשבתות, 'סידור השם המפורש'. והנה בתיאור הטקסט, הוא אומר 'בעמוד הראשון היו בודאי....' מה זאת אומרת בודאי - היו שם או לא היו שם? פשוט מאוד. אין עמוד ראשון. הוא הלך לאיבוד. פליישר, שהאינטואציות שלו ודאי יכולות לשער מה היה בעמוד הראשון, משתמש במילה בודאי, בדיוק כשהוא אומר משהו שאינו ודאי, בדיוק במקום שבו הוא מתאר טקסט שהלך לאיבוד. איזו תועלת יש בלספר לנו מה 'בודאי' היה בעמוד שלא קיים היה יותר?
גם אם יש הצדקה בנסיון לשחזר טקסט שהלך לאיבוד, בודאי אין הצדקה להציג את זה 'בודאי'. הוא השתמש במילה 'בודאי' בדיוק במקום שבו היה צריך לומר 'כראה', 'להערכתי', אני משער, ולנהל דיון ארוך וטרחני מדוע לדעתו הגיוני שזה מה שהיה בטקסט שהלך לאיבוד, אבל אז, כנראה, היו אומרים לו שהוא נוקט זהירות יתר.
יום אחד עוד אתייחס בצורה יותר מלאה לכתיבה הבוטחת של פליישר, זאת תופעה שהיא כשלעצמה, בודאי, בודאי, בעלת השלכות מרחיקות לכת, כמעט כמו ההיקף המדהים של תרומתו לתחום המחקר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה