על (אי) התקבלותו של 'מדרש חסירות ויתירות' - טיוטה ראשונה למאמר עתידי

אחד מתחומי העניין המחקריים שלי הוא היצירה, ההתפתחות, ההתקבלות והתעצבות הגוף הספרותי של מדרשי האגדה ממחצית האלף הראשון לספירה ועד להופעת הדפוס במחצית האלף השני לספירה. אסביר לרגע את התחום, ואת השאלות התרבותיות המרתקות אותי בתחום זה. ספרות מדרש האגדה היא לכאורה מורשתם של התנאים והאמוראים, החכמים שפעלו בארץ ישראל (וגם בבבל) בחצי האלף הראשון לספירה. אלו הם החכמים הנזכרים ומצוטטים בספרות זאת. אלא שהספרות הזאת המשיכה להיווצר, להתפתח, לעבור עיבודים ווריאציות, עריכות, ליקוטים ואיסופים, עוד במשך כ – 700 שנה, כמו גם יצירה מחדש של חיבורים פסודו-מדרשיים הנקראים מדרש, מחקים במשהו את דרכו, ומוצגים כחלק מגוף ספרותי זה. חיבורים חדשים נוצרו, חיבורים אחרים עובדו ונערכו מחדש. החיבורים השונים והואריאציות עליהם זכו למידות שונות של פופולאריות ושל יציבות במרחבים הגיאו-תרבותיים השונים בהם שהו היהודים. חלק מספרי מדרש האגדה נתייצבו במעמדם במידה מספקת, עד שאם הופעת הדפוס הם זכו להידפס, עובדה שגם קידמה את המעמד הכמו-קאנוני של חלק מהספרים הללו, במיוחד אלו שזכו להיכלל בקובץ 'מדרש-רבה' פחות או יותר החל מחצי האלף השני לספירה.
חלק מן הספרים, לעומת זאת, הלכו ואיבדו את מעמדם ואת ההכרות עימם, חלקם הודפסו אך בקושי נלמדו, פורשו, והוכרו על ידי תלמידי חכמים ועל ידי הציבור הרחב. אחרים אפילו לא הגיעו אל הדפוס, ובכך כמעט ונסתם עליהם הגולל, והם נעלמו – אך רק למשך כמה מאות שנים. כבר במפעלו של החיד"א במאה השמונה עשרה, ויותר מכך במפעלם של חכמים אחרים במאה התשע עשרה, ושל חוקרים שונים, התבצע תהליך הדרגתי של פרסומם של החיבורים האבודים מתוך כתבי יד עתיקים יותר ופחות.

איך אפשר בכלל להכיר את כל הגוף הספרותי הזה, הכולל עשרות חיבורים, מחיבורי ענק המקיפים את כל החומש, ועד חיבורים קטנים המונים דפים בודדים בלבד? איך אפשר לשרטט את תולדותיו? איך אפשר להבין את הדינמיקות שהובילו לשימורים והתקבלותם של חיבורים מסוג אחד, ולהיעלמותם של חיבורים מסוג אחר? אילו השלכות ומחירים תרבותיים היו לתהליכים הללו, וכיצד הם לקחו חלק בעיצוב 'היהדות' במאות שבהם הם התרחשו? באיזו מידה משתלבים תהליכים אלו בסיפורים רחבים יותר על תולדות התרבות היהודית, כגון על היחס בין הגות לבין יצירה לא הגותית, שאלת הדומיננטיות של מרכזים גיאו-תרבותיים שונים ועוד, באיזו מידה מתחבאים בתוך החיבורים הללו קולות מודחקים של התרבות היהודית? –בשאלות הללו אני מקווה להתעסק בשנים הבאות, אבל עכשיו, בינתיים, אני רק מנסה בהדרגה להקיף את התחום, להכיר חיבורים מסויימים, ולהרהר בשאלות הללו לגביהם. (יש לי גם פרוייקט מחקרי שמתמקד בקטעי החיבורים הללו שנשמרו בגניזה הקהירית – אבל זה לפוסט אחר)

את עיון השבת שלי השבוע הקדשתי לחיבור הנקרא 'מדרש חסירות ויתרות', ולפרטים על תולדותיו והתקבלותו אשר נאספו ולוקטו במבוא למהדורתו באוסף החיבורים 'בתי מדרשות'.
'מדרש חסירות ויתירות' הוא דוגמא טובה לסוג הספרות שמעניין אותי. הוא 'התגלה' מחדש על ידי ברלינר במאה התשע עשרה ונדפס על ידו, ואחר כך נדפסו עוד ועוד קטעים וגרסאות שלו, בעיקר מן הגניזה הקהירית. עד למאה השש-עשרה, כנראה, עדיין הכירו אותו חכמים, השתמשו בו ואפילו עוד העתיקו אותו – כך עולה מהסקירה אצל וורטהיימר. (אם כי כמה מן הנתונים אצלו דורשים אימות ובדיקה מחדש, כמו למשל תארוך כתבי היד שהוא מונה, ויותר מזה – בחינה כמה מן החכמים שלכאורה ציטטו את המדרש באמת ציטטו אותו, ולא מסורות ממנו שהגיעו לספרים אחרים, אפילו שהמדרש כבר נעלם).

כשמעיינים בנתונים שדלו בני משפחת וורטהיימר על החיבור, העובדה שלא זכה להידפס במאות השנים הראשונות לאחר הופעת הדפוס היא כמעט מפתיעה. החיבור היה מוכר כבר לגאונים המזכירים אותו ומצטטים אותו, הוא נפוץ מאוד בקהילות שהשאירו את רושמן בגניזה הקהירית, שם מצויים קטעים לא מעטים שלו, ניכרת השפעתו ונוכחותו באירופה הנוצרית של תחילת האלף הראשון – הן במרחב הביזנטי, והן במרחב האשכנזי ובבית מדרשו של רש"י, וגם בספרד הנוצרית שלאחר הריקונקיסטה הוא עוד מוכר ונעשה בו שימוש. אם אכן אחד מכתבי היד שלו הוא כתב יד אשכנזי מן המאה השש-עשרה, הרי שהוא ממש הגיע עד לדפוס; הגיע עד לדפוס, אך לא יותר מכך.

תולדותיו של החיבור הולמות יפה שניים מן הגורמים העיקריים כמדומני לשרידתם והצלחתם של החיבורים. ראשית הצורה, כאשר חיבור המיוסד על סדר המקרא זוכה מבטיח לעצמו, יחסית, מעמד גבוה. שנית, הזיקה לליטורגיה – חיבור המקושר לטקסטים הנקראים באופן ליטורגי קבוע – החומשים והמגילות – גם הם אלו שזכו למעמד גבוה ומעין קנוניזציה. והנה מה מהותו של 'מדרש חסירות ויתירות'? מדרש זה מיוסד ככל הנראה על רשימות המסורה – אותן רשימות של הערות נקדניות על הבדלי כתיב של מילים שונות במקרא, מספר הפעמים שבהם מופיעה מילה מסויימת בצורה זו או אחרת וכיוצא בזה. את הנתונים הללו הוא דורש באופן אגדי, כלומר מוצא להם סיבות רעיוניות והגדיות, בסגנון האופייני לדרשות המקרא המצויות במדרשים הרגילים ובתלמודים, ולעיתים אפילו תוך ציטוט של תנאים ואמוראים. נראה, כי החיבור אסף חומרים מעין אלו מתוך התלמודים והמדרשים המוכרים לנו, אבל אחר כך גם המשיך ברוח האינרציה ויצר מדרשים דומים במקום שבו לא היו מדרשים כאלו זמינים בקורפוס הספרותי בו השתמש.

את אופיו זה של החיבור אני מציע גם כהיפותיזה לבדיקה של פרט נוסף לגביו – העובדה שאין לו סדר ותוכן קבוע. כלומר, הגרסאות השונות שלו בכתבי היד מופיעות, על פי עדות וורטהיימר, בלא עקרון ארגון ברור, ותוך הופעתם של חומרים רבים הנמצאים בגירסה זו, ואינם נמצאים בגירסה אחרת. הייתי בודק האם הגירסאות המקוריות יותר פשוט מסודרות על פי סדרן של רשימות מסורה שהיו מוכרות ליוצריו של החיבור. מאוחר יותר, מתוך חוסר הבנה להגיון זה (או אחר) של סידורו נעשו נסיונות לארגן אותו מחדש על פי סדר המקרא – נסיון הניכר בכתב היד התימני הרחב והמלא ביותר של סוגה זאת, אשר בו השתמש ורטהיימר להצגת טקסט החיבור, ולאירגונו מחדש, תוך הוספת יחידות מגרסאות אחרות כאשר אלו אינן בכתב יד התימני הזה.

ורטהיימר מעיר יפה כי העדר הסדר והארגון של הגרסאות השונות קשור לעובדה שהחיבור אינו ערוך על סדר המקרא – ומצביע על חיבור נוסף שבו כתבי היד השונים מדגימים אופני ארגון שונים של היחידות הפנימיות שלו – הפסיקתא (דרב כהנא). אבל העניין הוא רחב יותר – מידת 'אי היציבות' של חיבורים מדרשיים צריכה להתחלק לפחות לשלש דרגות:
1) אי יציבות דקדוקית/מילולית – באיזו מידה שונה הטקסט בין כתבי היד השונים בחילופים בעלי אופי לשוני מובהק, כגון חילופי כתיב, שיבושי מילים לא מוכרות, שימוש במילים נרדפות וכדומה.
2) אי היציבות בסדר ובארגון – באיזו מידה שונה סדרן של היחידות השונות בין כתבי היד השונים, אף שגופן של היחידות אינו שונה מהותית.
3) אי היציבות בתוכן – באיזו מידה קיימות בכתבי היד השונים יחידות שלמות שאינן מצויות בכתבי יד אחרים?

בעוד אי היציבות הדקדוקית/מילולית מאפיינת במידה רבה גם חיבורים 'קאנוניים' יחסית בספרות התלמודית, הרי שאי היציבות בסדר ובארגון, ויותר מכך, אי היציבות בתוכן, הולכת וגדלה, כמדומני, ככל שאנו מגיעים ל'שוליים' של ספרות זאת. אני יכול לחשוב עכשיו על 'מדרש עשרת הדברות' כדוגמא טובה לאי יציבות התוכן (כמדומני שגם מסורות בן-סירא הביניימיות), מקרה קצת מוזר יותר וראוי לעיון הוא אבות דרבי נתן – שוב חיבור שאינו ערוך על סדר המקרא, וגם בו אי יציבות מדרגה 2 ולעיתים עף מדרגה 3. ושוב, הסכוליון למגילת תענית, שבודאי מדגים אי יציבות מדרגה 3, כפי שהראתה יפה ורד נעם בדוקטורט שלה, במאמרים, ועכשיו במהדורה של החיבור.
[החלוקה שאני מציע כאן צריכה להיות בסיס לבחינה רחבה יותר של חומרים מדרשיים רבים – הגרסאות הרבות של התנחומא, על אף הארגון העקרוני על פי סדר החומר 'זולגות' לפעמים לאי יציבות מדרגות 2 3; באיכה רבה / איכה רבתי יש מקרים 'קלים' של אי יציבות מדרגות 2 3 בתוך יחידות נתונות (למשל סדר הסיפורים בתוך קובץ סיפורים כלשהו, או כפי שהראה מנדל עכשיו בקונגרס למדעי היהדות סדר הפתיחות בתוך קבוצת פתיחות נתונה) – אך לא בין היחידות. קובץ הסיפורים יופיע בשני החיבורים באותו מקום. וכך הלאה וכך הלאה]

אי היציבות קשורה בקשר עקיף ל'היעלמותו' של מדרש חסירות ויתירות – הן אי היציבות, והן ההיעלמות הן תוצאה של העובדה שהחיבור לא זכה לקאנוניזציה ונשאר בשוליים, ואפשר אף שאי היציבות הזאת (הנזכרת כבר אצל הגאונים!) היא מן הגורמים לכך. במידה ובה אי היציבות נובעת מהעדר הארגון על פי סדר המקרא, הרי לנו ערוץ שבו פועל היעדר ארגון זה כדי למנוע מחיבור את מעמדו הקאנוני.

מבין כל החומרים הרבים שאספו ורטהיימר במהדורתם (מדובר בתוצר של דורות שונים של אותה משפחה, כאשר הבן / הנכד מוסיף על מה שעשה אביו / סביו ומוציא לאור מחדש את תוצריו), בולטת במיוחד הערה של רבי אברהם אבן עזרא, ובה ביקורת חריפה, מודרנית בטיבה, ראציונאליסטית, על מודל הדרשה של החיבור שלנו. איך ייתכן, שואל אבן עזרא, לבסס דרשה רעיונית על הבדל בין מה שכתב משה בתורה, לבין מה שנכתב במשלי, ומאות שנים מבדילים בין השתיים. בהקשרים שבהם התחנכתי היו הערות מן הסוג הזה סיבה למסיבה. הנה לנו פרשן מקרא מוכר, אהוב, אהוד, לגיטימי, עמוק בתוך הקאנון של הפרשנים 'מקראות גדולות', שיודע להפעיל שיקולים דומים של מחקר מודרני. כך גם התייחסו להערות מסויימות שלו ברוח ביקורת המקרא, וכך גם להשתלחותו באי-מובנות הפיוטים. יהודי דתי שראה עצמו מודרני מצא באבן עזרא מטרים ותקדים. אולם היום, מזוית פוסט-מודרנית, הרי שאבן עזרא מדגים כאן (ומטרים כאן) את העריצות של החשיבה המודרנית, שבשם שיקוליה ההגיוניים, פוסלת יצירה יהודית לגיטימית, שאמנם אינה אמונה על שיקוליו של הבלשן המודע להיסטוריה הלשונית, אך מניחה – כמו רוב בניינה ומניינה של הספרות המדרשית – כי הטקסט של התנ'ך כולו הוא ככדור אחד, שאפשר ללוש בו וליצור ממנו משמעויות חדשות, בלי תלות בזמנם והתעצבותם של מרכיביו השונים.

ולסיום – משהו על המהדורה של וורטהיימר, שכמו כל מהדורה אין לנו אלא להודות לה, על שהביאה בפנינו את הטקסטים הרבים, כמו גם את הנתונים הרבים על תולדותיו של החיבור. ובכל זאת, כמהדורה אקלקטית, המצרפת לטקסט אחד את כל גירסאותיו השונות והמשונות של החיבור הזה – הרי היא יוצרת חיבור חדש, שעשוי לבלבל אותנו. אם באמת מיוסד 'מדרש חסירות ויתירות על רשימות מסורה (מאה 6 – 8), והיה מוכר כבר לגאונים (מאות 9 – 11), הרי שיש בו גרעין קדום מאוד. לעומת זאת, כבר ביחידת הפתיחה של המדרש אצל וורטהיימר מופיעה המילה 'שיתוף' השייכת כבר להגות ימי הביניים, ומן הסתם חדרה אל סוגה זאת בזמן מאוחר יותר, סביר להניח בגרסאות התימניות שלו (טרם בדקתי), כדרכם של מדרשים תימניים מאוחרים המחדירים את עולם החשיבה הביניימי אל הטקסט המדרשי כאילו היה חלק אינגרלי ממנו.
זהו. יום אחד אני מקווה להיכנס לטקסט הזה במרץ ולהפוך את ההשפרצה הרגעית הזאת למאמר.