פרקטל מתוך קריאה בנאיפול

בפוסט הזה אני רוצה לקחת אתכם לרגע איתי, לשתף בקצה קרחון... לא, קרחון אינה המילה, בקצהו של היער הסבוך של המחשבות, או הנהר המפותל והמפוצל שהוא חווית הקריאה שלי בנאיפול, כאשר רצף של תובנות, הברקות, הבזקות מתעוררות כמעט עם כל משפט, מעוררות אין ספור אסוציאציות תרבותיות ויותר – משפטים, תמונות, לפעמים אפילו מילים בודדות שמקפלות בתוכן כל כך הרבה... לא, מקפלות אינה המילה, מציתות מתוכן כל כך הרבה, כפטיש יפוצץ סלע.

בהתאם לכך, אפילו לא אנסה לתאר את הרומאן במלאותו או להציע את תקצירו, עצם המעשה הזה בוגד בחווית הקריאה, וכמה בגידות כאלו לדוגמא תבואנה בהמשך. אתחיל מן החוויה האסוציאטיבית, מן ההקשר המיידי, מן ההתעוררות של זיקה אחת בין שתי תמונות שקפצו לרגע לנגד עיני כדומות זו לזו, ובשתיהן פוסע אדם, בשורה בפיו, דבריו נאמרים באקסטטיות מורגשת, ובעקבותיו המון אדם, אשר האדם הזה גרם לו לעזוב הכל וללכת אחריו. התמונה הזאת מופיעה בימים האחרונים מעל מסך הטלביזיה שלנו, בפרסומת לסדרה חדשה של קפה בטעמים דרום אמריקאיים, והנה התמונה הזאת נמצאת גם בספר של נאיפול שאני קורא עכשיו, 'האנשים המחקים' - The Mimic Men. הפרטים הקושרים את שתי התמונות הן אפילו רבים יותר:

באחד החלקים המרשימים והמיוחדים של הרומאן הזה אביו של הגיבור המספר, בן למשפחה הודית באי הקאריבי איזאבלה, נוטש את משפחתו ונעשה למנהיג של מעין דת, תנועה דתית, מחאת פועלים, העוזבת את העיר ועולה למחנה בהרים. תמונה סוריאליסטית מוזרה למדי.
רגע לפני שאפנה לזיקתה לפרסומת הישראלית בת זמננו הנה היא מקפיצה תמונה נוספת – ואני רואה את זיקותיה הלא מקריות לחלוטין לקבוצות הפליטים / חיילים משוחררי מלחמת יוון-טורקיה המקימים להם מחנה מגורים ומחאה באי לסבוס, המתוארות ב'מורה זהובת העינים' של סטראטיס מיריביליס, ספר שראוי לפוסט משל עצמו - הזיקות הן דקות, עמוקות ומרתקות – הזמן: בין שתי מלחמות העולם; ההקשר – קיומה של התנועה הקומוניסטית / סוציאיליסטית ברקע התפתחויות חברתיות / פוליטיות – המרחב: אי.)
בכל מקרה, אשוב לזיקה בין הפרסומת של היום לבין נאיפול, שכל תיאור מתמצת שלו חוטא למהות הכתיבה הנאיפולית שהיא כביכול תיאור נטול הפשטה, וכאשר כבר מצויות בו, ובשפע, תובנות מופשטות, הרי הן מוצעות בשם הדמויות, ולכן הן אף פעם לא ההפשטה האינדיפרנטית של המציאות – כנראה שלא מקרה הוא שגם כאן, באנשים המחקים, וגם בעיקול בנהר הקול המארגן הוא זה של המספר הגיבור, ביטוי עמוק להעדרה של זוית של מספר העל, של המספר הכל יודע.

אז הנה זה כך: בחור מהוגן יושב במטוס ומציעים לו קפה בפרסומת, מה שמהווה טריגר / אביו של הגיבור, מורה פקיד במחלקת החינוך של האדמינסטרציה הקולוניאליסטית יוצא יום אחד מסדר הדברים המהוגן, כנראה בהתפרצות כלשהי מתוך טריגר כלשהו בעבודתו / טריגר להתפרצות אקסטתית בה הוא מתאר את הקפה שהוא רוצה, תוך שהוא לובש מצנח וקופץ מהמטוס, בהפרה ברורה של הסדר המהוגן / הוא עוזב את מקום העבודה, יוצא לרחוב, מתחיל לספר את סיפור חייו ומלהיב את ההמונים, הוא נעשה למנהיג אקסטטי של ההמונים, משלהב שובתים במזחים ובמקומות אחרים, והללו הולכים אחריו / הבחור בפרסומת צונח בברזיל, ובאקסטזה של תיאור הקפה שלו פוסעים אחריו המונים / זאת תמונת היסוד הדת – התנועה החדשה בספר של נאיפול, הדובר האקסטטי מביא המונים ללכת אחריו.
הזיקה אף מתהדקת, שכן נאיפול, במעין רפלקסיה היסטוריוגרפית על האירועים ברומאן (רפלקסיה המותרת כמובן לגיבור המספר הרטרוספקטיבי, המיטיב לקשר בין האירועים שחווה בחייו לבין האופן שבו יתפסו מאוחר יותר) מעיר כי לא הייתה זאת אלא דוגמא אחת לאי שקט חברתי לקראת מלחמת עולם השניה בקאריבים ובאמריקות (וודאי כוונתו בעיקר לדרומית ולמרכזית) – כלומר – התמונה הקאריבית של נאיפול היא תמונה שהוא עצמו אומר שהתרחשה גם בדרום אמריקה – והנה היא, שוב, גם בדימויו של קופירייטר ישראלי את דרום אמריקה, כמקום שבו צועדים בהתלהבות קארנבאלית אחר המנהיג האקסטטי.

אמנם יש הבדלים תהומיים, ובעיקר בין שאיפת הגאולה הגדולה שבהקמת הדת / תנועת הפועלים החדשה לבין הגאולה האומללה שמציעה הפרסומת, בקפה איכותי כביכול, נס קפה... – ובכל זאת, בכל רגע שאני רואה משהו משותף, תבנית חודרת, משהו המתרחש בשני טקסטים בו זמנית, אני יודע בעומק ליבי שיש כאן התפרצות של משהו עמוק ומשותף – גם אם איני יודע להכיר מה הוא הדבר הזה.

ובכל זאת, במקרה הזה, מה הוא הדבר הזה? דמות המנהיג הכאריזמטי הנוצרי, המטיף הבא מבחוץ בשני המקרים (למעלה מהשמים בפרסומת, מהמעמד האחר הגבוה יותר, המאוכלס אסיאתים, ונמצא מעל ההמונים השחורים אפריקאיים – קאריביים). כמובן לרגע אפשר לחשוב על בריאן כוכב עליון, כעל מייצג המכניס את דימוי המנהיג הכאריזמטי אל תודעת היוצר המערבי, יהא זה הקופירייטר הישראלי, או, כן, נאיפול הלא מערבי לכאורה – ויש עוד שיוסיפו ויגידו, לא הדימוי הנוצרי, אלא ההפשטה המחקרית המודרנית על הדימוי הנוצרי הזה שיצרה את הגדרות דמות המנהיג הכאריזמטי (ואחר כך גם כפתה אותן על כמה מגיבורי התנ"ך (העברי, 'שלנו', במהלך מחקרי טיפוסי בו דגמים נוצריים מופשטים לדגמים כמו אוניברסליים וכושלים בסוף להסביר אפילו את הטקסטים של התרבות היהודית הכה קרובה לנצרות).

אני רואה את התבנית המשותפת המתפרצת בשני תוצרים תרבותיים ושואל את עצמי לרגע, מה הוא המשותף לנאיפול ולקופירייטרית החלקלקה (חלוקלוקה, אם כבר קופירייטרים). אפשר לנסות כיוונים גיניאולוגים, גנטיים, להציע שמשהו מזכרה של התופעה ההיסטורית שנאיפול מתעד / ממציא בספרו חלחל באופנים תרבותיים כלשהם לעולמו של קופירייטר ישראלי בן זמננו. מי יודע מה, ואיך, וכיצד, זרם לו המם הזה ממקום למקום. נניח להם לנסיונות הממטיים הללו.

אז יש לנו שם קצת מבראיין כוכב עליון – מתוך שגרתה יוצאת דמות השייכת למרחב אחר, מבטאת לפתע את הכמוס בה, גוררת המונים אחריה – אלא שזה גם קורה במרחב גיאו תרבותי דרום-אמריקאי קאריבי שיש לו משהו המשותף – והנה נכנסת אופציית הקרנבל, שבודאי עמדה ברקעו של הקופירייטר, והיא אולי, אינה אילה תולדתן המסורסת של תנועות המונים כאריזמטיות. באמת, כדאי להרהר רגע על הקרנבל בנוטינג היל, אם זכיתם כבר לראות את המקור הלא מקורי הזה. שם, ההליכה של ההמונים היא בעיקר של הצופים, ההולכים לא אחרי, אלא אל המחסומים המשטרתיים, המקיפים את אלו שצועדים אחרי, צועדים אחרי משאיות הבוקסות האימתניות, ממוסגרים היטב אל מחסומי המתכת שהציבה המשטרה, הנמצאת בכל פינה, לאורך כל המסלול, הכל מסודר, הכל עונה לכל דרישות ה - health and safety regulations, והמוני הילדים והנערים והנערות, מן המוצא הג'מאייקני למינהו, ואלו שנדבקו אחריהם כביכול, הולכים אחרי המשאיות, הו אחרי המשעיות – מודרכים על ידי מתנ"סים לריקוד, ואתה רואה לפעמים את העוני והמעמד הנמוך נשפך לנערה עם obesity, מתוך בגדי הריקוד ההדוקים הלא מתאימים, את הזיעה, והעייפות, וההצגה, והליאות – על חשבון הספונטאניות, כאילו חגיגת הרב תרבותיות הלונדונית, אבל בעצם מסגור, כמעט כמו בגן חיות, של זנים מתורבתים לכאורה של גילויי הרב תרבותיות הנחגגת.
בעצם, במידה מסויימת, על כך בדיוק מדבר נאיפול, את הקריסה הזאת של הכאריזמה אל תוך המסגור של ההגמוניה הוא יודע לספר. והנה, גם הקריסה הזאת בעצם מובנת רק כשאני קורא את הספר שלו נוכח התמונות מן הטלביזיה של היום – שוב, הקאריביים, בשיא העולם הנשבר על ידי האצן. גם הסצינה הזאת מוצאת את השורשים שלה ב'אנשים המחקים' של נאיפול, בתיעוד של אירוע ספורט אתלטיקה קלה, תחילתו המוקדמות, שנות השלושים, של הרומאן הקאריבי עם מקצוע הספורט הזה. ואלו הם פני הדברים אצל נאיפול, באי איזבלה שעוד לא הצלחתי ללמוד אם הוא אמיתי או דמיוני. שם מושל האי הוא אכן אדם שהיה מושל בקאריביים לפי ויקיפדיה, והוא שייסד את יום הספורט הזה. כאשר הילד המספר צפוי לזכות בזכות גילו בתחרויות ריצה כי גבול הגילאים פשוט סידר שהוא גדול יותר מכל הילדים בקטגוריה שלו –כשהכל רק מוכן לכך, ואחרי עמודים ארוכים של תיאור ההכנות, וההתרגשות, וטרחת המשפחה, ותפירת סמל הבית שלו בבית ספרו (אותם הבתים המוכרים עכשיו לכל ילדי העולם מהארי פוטר, שאינו אלא קו המשך של הקולוניאליזם שייסד את הבתים הללו בבית הספר בקאריביים) כשהילד הגיבור עומד לזכות – לפתע הוא פורש – כי הוא לא צריך את זה יותר – כי הוא מבין שההתרגשות המיוחדת שאחזה במשפחתו כהכנה לאירוע דומה לזו שאחזה בכל המשפחות של הילדים המשתתפים – ושהמיוחד אינו מיוחד אלא שכפול של חווית המיוחד של כל האחרים, מעין חווית מיוחד המיוצרת מבחוץ – וכשהוא מבין את זה – הוא נמנע מלרוץ – הו, כמה הרבה תובנה יש כאן על טיבו של הספורט התחרותי – להיות הראשון, להיות המנצח, בתוך התבנית שבה מה שצריך הוא להיות הראשון והמנצח הוא הרי לא לעשות מאום, כי אם להיות שקוע עמוק עמוק בתוך התבנית.
ובעצם, במידה רבה, האם זה לא מה שכתיבתו של נאיפול כביכול מצליחה לעשות – לא להיות בתוך התבנית, לחתור תחת התבניות – ולבסוף, אבוי ואויה, להיות הראשון, להיות המנצח, לקבל את פרס נובל לספרות, ואז לכאורה בניגוד לתבנית, כמו שראיתי עכשיו ביו טיוב – לאמר כמה דברים ספק סמליים על רצועת השעון שנקרעה לו בדרך למטוס, ולמעשה למלא נאמנה את תפקידו בתור החריג שלא אומר את האמור להיאמר בתבנית בתור הנואם בבנקט פרס נובל (הנה כאן ביו טיוב)– והנה, וזאת תחושתי המשמעותית ביותר מאז שפגשתי את כתיבתו של נאיפול – קרס הפוסט קולוניאליזם אל עצמו, אין הוא יכול אלא להיות בתוך התבנית של התרבות שייצר, בסופו של דבר, הקולוניאליזם. כל רומאן פוסט קולוניאליסטי הוא גם רומאן אירופאי, מערבי.

וזה מחזיר אותי אל אביו של המספר ברומאן הזה, ואל ההערה הרלפלקטיבית של המספר על התנועה החדשה שהאב מייסד, שעד כמה שהיא הייתה רוויה ברטוריקה הנוצרית לה נחשף האב על ידי זוג מיסיונרים חביבים להם היה נאמן בנערותו – מרכיב הכרחי כנראה ברומאן הפוסט קולוניאליסטי, דמויות דומות ומגוחכות להפליא מאכלסות גם את בעיקול הנהר – מקל מקום, התנועה הזאת שמייסד האב, כך מבין המספר, אז הילד, עתה הבוגר, התנועה הזאת, עד כמה שהיא התנהגה כמו תנועה נוצרית – הייתה בסופו של דבר סוג של הינדואיזם, גורודווה נקרא אביו עכשיו, אחרי הטרנספורמציה שעבר – וזאת הטרנספורציה, באמת, עזיבת הבית, ברגע הראשון שהיא נזכרת, העלתה בראשי את הסאדו ההודים העוזבים את הבית – לפעמים יכולת ממש לראות להם על המשקפיים את המשרה האדמינסטרטיבית והבית והאישה והילדים שהם היו נאמנים להם עד גיל 55 כשפתאום עזבו לחיי נזירות – אלא שכאן אצל נאיפול בא המפנה והאב במקום לצאת לחיי נזירות והתבודדות נעשה למנהיג כאריזמטי כמו-נוצרי – של תנועת פועלים כמו סוציאליסטית / קומוניסטית – וממנה הוא עושה בסופו של דבר עוד וריאציה של הדת ההינדית, כמו המאות הקיימות בהודו.
הבנתם משהו? לא בטוח, אבל עכשיו אני הבנתי משהו על חווית הקריאה שלי בספריו של נאיפול – אני כאילו נמצא בגבולותיו של פרקטל – זוכרים, אותו מרחב כאוטי שכל נקודה בגבול שלו נראית כחזרה על תבניתה של הגבול שלו, והקריאה אם כך מפעילה אותי, אני לא יכול לשרטט את האמירה המדוייקת שלו, אלא רק לשכפל אותה באין ספור פעמים, שיוצרות שוב ושוב דמיון למה שהוא אומר, אבל הדמיון הזה יוצר קו גבול חדש, שהוא לא קו הגבול שהיה שם קודם, הוא כל הזמן ממשיך להתפתח – כי לא ניתן באמת להגדיר את הגבול בין דבר לדבר. כי לא ניתן להפשיט, לא ניתן לאמר 'יהי אור' 'ויהי אור', להבדיל בין מים למים, בין אור לחושך, בין יום השביעי לששת ימי המעשה, ככה זה בעולמות שנאיפול לא בורא, אלא מפרקטל לתוך עולמו של הקורא, לתוך עולמי.