מה שחסר במשפט הזה הוא ייחוס כלשהו של זמן או מקום. הפרקטיקה היהודית השתנתה מתישהו, וההלכה הזאת נשארה כביכול אות מתה ולא יושמה בפועל, כביכול לעולם... אולם רק הבוקר, בהכנת החומרים, ראיתי את דיונו של הרמב"ן בחידושיו למסכת יבמות, במאה השלוש עשרה בספרד, העמל, בעקבות אחרים, להצדיק את המשך קיומה של הלכה זאת גם בגולה, אף על פי שלכאורה אינה תקפה למי שאינו נמצא בארץ ישראל.
אם אני לא טועה שמעתי גם על מקרים של יישום בפועל של הלכה זאת ביהדות בארצות בשלטון האיסלאם, גם בעת החדשה, אפילו עד המאה העשרים דבר שמאומת בקלות ברפרוף בפרוייקט השו"ת, כמו למשל בשו"ת שואל ונשאל חלק ב אבן העזר סימן ה, של רבי משה כלפון, שפעל במחצית הראשונה של המאה העשרים בתוניסיה.
ביאלה מתרכז בדרך כלל במחקריו בנושא הזה ביהדות מזרח אירופה של העת החדשה, ואני מניח ששם מצא את ההתרחקות מן ההלכה הנזכרת. העניין שהקפיץ אותי, ושהוא החשוב כאן, הוא שבאופן שבו מובאים דברי ביאלה אצל בויארין, נוצרת לרגע אשליה בדבר יהדות בתר תלמודית אחדותית שלא קיבלה בסופו של דבר את ההלכה התובעת לגרש עקרה.
זוהי אם כך דוגמא אפשרית לאוריינטליזים, לרגע שבו הדימוי העצמי של היהדות 'שלהם' של החוקרים, יהדות אשכנזית, מזרח אירופאית, של העת החדשה, שפסיקותיה כבר משקפות במשהו נטיה אל ערכים מודרנים וליברליים, אירופאיים, מערביים, במקרה הזה ראיית האהבה כערך העומד ברקע הנישואין, על חשבון האינסטרומנטליות של הנישואין כאמצעי למימוש חובת הגבר להביא ילדים אל העולם. (ראו Biale, David, Eros and Enlightenment : love against marriage in the East European Jewish Enlightenment, Polin 1 (1986) 49-67)
זה לא המקרה הראשון שבו עולה בי התחושה, שאנו, 'חוקרי היהדות', הבאים במקרים רבים מהקשר גידול גיאו-תרבותי מסויים, כלומר אשכנזי, כלומר מן העולם הנוצרי הדומיננטי, לא מסוגלים לחלוטין להתנתק מהקשר גידולנו, והדימוי העצמי של מורשתנו המסויימת כ- ה'יהדות'. זה מרתק לראות איך המצב הזה פועל אפילו אצל אדם כמו בויארין שעשה ועושה כל כך הרבה במחקריו להפניית תשומת הלב לאחר המיגדרי, ולאחר הלא-יהודי, והשפעתו הברוכה לטעמי מחלחלת כמדומני גם אל חיי המעשה של החברה היהודית הרבה מעבר לפופולאריות של מחקריו. והנה, כאן, לפתע, עולה האוריינטליזם האשכנזי המובן מאליו, הנמצא כנראה עמוק בדמנו.
הפעם הראשונה שעלו לי המחשבות על האוריינטליזם הפנים יהודי הזה במדעי היהדות היתה בעת הקריאה באוספי מאמריו של ישראל תא-שמע. תא-שמע הוא חוקר דגול, שעשה הרבה לשרטוט תולדותיה של התרבות היהודית הרבנית, תוך משיכת קוי מכחול רחבים, וראייתה של תמונת על רחבה ומקיפה, ואולי יותר מכל מורי שבכתב, נטע בי את ההכרה בחשיבות ההסתכלות על התרבות היהודית כתרבות שיש לה כמה מרכזים גיאו-תרבותיים, התלויים במידה רבה גם בנסיבות פוליטות ודתיות של התרבויות המארחות (מונח שהוא לבטח זר ללשונו של תא-שמע). אחת האבחנות הנאות והמרתקות שלו היא על אופיה של ספרות השאלות והתשובות האשכנזית מול זאת המזרחית במאות הראשונות לאלף הראשון לספירה. באירופה הספרות הזאת, לטעמו, היא בעלת אופי אקדמי יותר, היא דיון המתקיים בין החכמים במרכזים השונים. במזרח היא ספרות סמכותית, שבה פונים אל החכם בעל הסמכות, והוא מכריע, לעיתים אפילו בפסיקה קצרה של שורה אחת. האבחנה הזאת, נכונה ככל שתהיה מבחינה היסטורית, מתפקדת, כמדומני, גם בשדה זהותו העצמית של תא-שמע (עליו השלום, תיפקדה, היה עלי לומר). תא-שמע, היהודי האשכנזי, האקדמי, מוצא את אבותיו הרוחניים במרחבים הגיאוגרפיים מהם הגיעו התרבות היהודית האשכנזית שבה גדל ולה היה שייך.
מצאתי באיזו פיתקא שרשמתי לי בעבר כבר את עיקרי הדברים הללו על תא-שמע. כך כתבתי שם:
תא שמע היטיב לצייר את ההבדל בין מבנה הסמכות של קהילות ישראל במזרח, קרי בארצות האסלאם, לבין מבנה הסמכות של קהילות ישראל במערב, קרי בארצות הנצרות, באשכנז ובצרפת. מבנה הסמכות ההירארכי בארצות האסלאם הביא לקודיפיקציה הסמכותית של ההלכה, לטיבו של השו"ת כתשובות של ברי סמכא ועוד. לעומתו המבנה המבוזר של הסמכות בארצות אשכנז הביא לפריחה של תלמוד תורה בשכבה רחבה באופן יחסי של תלמידי חכמים, לאופי הביקורתי של לימוד התורה שניכר בפועלם של בעלי התוספות, לאופי האקדמי למדני של ספרות השות האשכנזית המוקדמת.הדברים נראים מאוד משכנעים ואין לי כלים לשופטם, אולם מקרקרת בראש הדאגה כי בתיאור זה חוברים יחדיו הזדהותו עם המודל הביקורתי והזדהותו עם השייכות האשכנזית.
והנה מצאתי עכשיו את ביקורתו של גויטיין על בער, שבער הציע להבחין בין מבנה הירארכי ששלט בבית הכנסת בארצות המזרח, לעומת סדר קהילתי ודמוקרטי יותר שצמח במערב. והרי זאת שוב האבחנה התא-שמעית, אלא שהיא מופעלת על מרחב אחר של חיי היהדות. (ראו
גויטין, שלמה דב, ההתמודדות בין בתי הכנסת לבין הקהילה, ספר חיים שירמן (תשל) 69-77, 428 )
אז זהו, עד כאן, קצה קצהו של הרהור על אוריינטליזם פנים יהודי במחקר העת החדשה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה