דבר תורה לשבת נצבים וילך תשסט, ערב אמירת סליחות

פרשת השבוע זימנה לנו, כפי שהדבר בדרך כלל, גם נגיעה בענייני דיומא של לוח השנה:
וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: דברים ל:א-ב)

פסוקים אלו מעלים את רעיון התשובה, וממקמים אותו במקום מאוד מסויים, במרחב, בזמן ובמצב האנושי. במקום בו באות על האדם (או העם) הקללות, הוא סובל, הוא נידח, הוא נפגע, הוא נמצא בגלות, בקרב הגוים אשר אליהם הדיח אותו האל, ומשם הוא שב אל ה' ושומע בקולו, לכל אשר האל מצווה אותו. רעיון זה פותח יפה במדרש תנחומא לפרשתנו, ביחידה הפותחת אותו, שכדרכן של פתיחתאות מתחילה בפסוק רחוק מן הנביאים או הכתובים, ומגלגלת אותו בסופו של דבר אל הפסוק הפותח את הפרשה שלנו, או לפחות אל עניינה. המדרש מדגיש כי הקללות הרבות הצפויות לבוא על ישראל כעונש על חטאיהם הצפויים, ותוארו בהרחבה בפרשה הקודמת, ועוד נזכרו בפרשה הזאת לא יסתיימו בכליה שתבוא עליהם, כפי שהיה הדבר בעונשיהם של הגויים השונים שנענשו. האל יכלה את חציו בישראל, אך את ישראל הוא לא יכלה, היסורים יגיעו, אך ישראל ימשיכו להתקיים גם אחריהם:

אתם נצבים היום,
זה שאמר הכתוב "הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד וגו'" (משלי יב),
כל זמן שהקב"ה מסתכל במעשיהם של רשעים ומהפך בהם אין להם תקומה
הפך במעשיהם של דור המבול לא היתה להם תקומה
שנאמר "וימח את כל היקום" (בראשית ז)
הפך במעשיהם של אנשי סדום ולא היתה בהן תקומה
שנאמר "ויהפך את הערים האל" (בראשית יט),
הפך במעשיהם של מצרים ולא היתה להן תקומה
שנאמר "ולא /לא/ נשאר בהם עד אחד" (שמות יד)
הפך במעשה של בבל ולא היתה לה תקומה
שנאמר "והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד" (ישעיהו יד),
ועל כולם אמר דוד "שם נפלו פועלי און וגו' " (תהלים לו),
אבל ישראל נופלין ועומדין
וכן הוא אומר "אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי... כי ני ה' לא שניתי וגו'" (מיכה ז)
אמר רבי חנינא בר פפא
אמר הקב"ה מעולם לא הכיתי אומה ושניתי לה אבל אתם בני יעקב לא כליתם
שנאמר "חצי אכלה בם" - חצי כלין והן אינן כלים,
וכך אמרה כנסת ישראל דרך קשתו ויציבני וגו' (איכה ג),
משל למה הדבר דומה לגבור שהעמיד את הקורה והיה זורק בו את החצים
חציו כלין והקורה במקומה עומדת,
אף ישראל כל זמן שהיסורים באין עליהן היסורין כלין והם במקומן עומדין ואינן כלין
לכך נאמר "הפוך רשעים ואינם" (משלי יב),
אמר חזקיה בנו של רבי חייא
למה נסמכה פרשה זו לפרשת קללות
לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר אחת או שתים שנאמר בפרשה זו
חוץ מארבעים ותשע שנאמרו בתורת כהנים (=ספר ויקרא)
מיד הוריקו פניהם ואמרו מי יכול לעמוד באלו
מיד קרא אותן משה והיה מפייסן
מה כתיב למעלה מן הענין "ויקרא משה אל כל זקני ישראל וגו' ",
"המסות הגדולות וגו', "ותבואו אל המקום הזה וגו',
ואתם לא שמעתם בקולי ואמרתם לפני דברים שאתם חייבין עליהם כלייה
ולא עשיתי אתכם כלייה
שנאמר "אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך וגו'," (תהלים קו)
ולא עוד אלא שאמרתם לעגל "אלה אלהיך ישראל" (שמות לב),
(תנחומא הנדפס, ניצבים א)

אזכור העגל בנקודה זאת יש בו כדי לרמז היטב להקשר הפולמוסי של המדרש הזה, כמו מדרשים רבים אחרים, המתמודדים עם הטענה הנוצרית בדבר העברת הבחירה האלוקית מישראל אל מאמיני ישו. ישראל חטאו בעגל, החטא המסמל את בגידתם המהרה באל, ישראל נענשו בחורבן, הם בייסורים, יסוריהם מלמדים על כך שהאל אינו חפץ בהם עוד, והדברים ידועים. המדרש שלנו הוא אם כך אחד מני רבים המדגישים את טענת המשך הבחירה על אף הסבל והייסורים של עם ישראל, אלא שיש בו גם נקודה מעניינת ויחודית. הנקודה החשובה לענייני במדרש הזה היא ההסבר לכך שישראל אינם כלים בעונשם, והוא שהעונש עצמו מעורר את המודעות שלהם, הם אינם מבעטין בייסורים, הם אינם מזלזלים בייסורים, אלא מתעוררים מתוכם לכניעה ותפילה. בקטע הסיום של פתיחה זאת מוביל רעיון זה אל הסיום של הדרשה החותם בפסוק הראשון של הפרשה:

ואם תאמר מפני מה העכו"ם נתחייבו כלייה ואנו קיימין,
לפי שבשעה שבאו עליהן יסורין מבעטים בהן ואינם מזכירין שמו של הקב"ה
שנאמר "שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך וגו'" (תהלים עט)אבל ישראל כשהיסורין באין עליהן הן נכנעין ומתפללין
שנאמר "כוס ישועות אשא וגו' צרה ויגון אמצא וגו', " (תהלים קו)
לפיכך אמר להם הקב"ה אע"פ שקללות הללו באות עליכם הן מעמידות אתכם,
וכן הוא אומר "למען ענותך ולמען נסותך וגו'" (דברים ח)
וכך אמר להם משה לישראל אע"פ שהיסורין הללו באין עליכם יש לכם עמידה
לכך נאמר "אתם נצבים היום כולכם",
(מדרש תנחומא הנדפס, נצבים, א)

כדי להמחיש את ייחודו של הטיעון המוצע כאן, אזכיר שני מדרשים אחרים, חריפים וקשים במיוחד, שבהם מפותח מוטיב המשכיות הקשר בין האל לבין ישראל על אף הענשתם והסבל שהוא מביא עליהם. באחד מהם, משמות רבה, מוצגת ישראל כאשה מוכה והאל כבעל אלים עד כדי בעתה, המוכן להרחיב את העולם, רק לא לשחרר את אשתו:
משל לאחד שהיה מכה לאשתו אמר לו שושבינה עד מתי אתה מכה אותה,
אם לגרשה אתה רוצה הכה אותה עד שתמות ואם אין אתה רוצה אותה למה אתה מכה אותה,
א"ל אפי' כל פלטין שלי חרב לאשתי איני מגרש,
כך אמר ירמיה להקב"ה אם לגרשנו אתה רוצה הכה אותנו עד שנמות
שנאמר (איכה ה) כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד,
ואם לאו מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא,
א"ל הקב"ה אפילו אני מחריב עולמי איני מגרש ישראל
(שמות רבה לא:י)

הדינמיקות הפסיכולוגיות של אישה מוכה במדרש זה הן ממש מזעזעות. מספרי המדרש בעצם, מצדיקים את המשך הקשר של ישראל עם האל בכך שהוא פוגע בישראל. הפגיעה הופכת להיות המדד לאהבה. תימה זאת מופיעה באופן מזעזע ומפחיד יותר במדרש עלום, שמזכיר המהר"ל ולא עלה בידי לזהות את מקורו, ונחשפתי עליו בסמינר של תלמיד מצויין, ניל ג'יינס, הממשיך את הקו הזה באופן מפחיד אפילו יותר, ומעבד את המסורת שלפיה כפה האל את עצמו על ישראל בסיני (כפה עליהם הר כגיגית), קושר אותה לתפיסת הקשר בין האל לישראל כזיווג, ומציע אם כך את מעמד הר סיני כאונס של הנערה על ידי האל, אונס שמכריח אותו לשאלה, וגם כפי שמצווה התורה "לא יוכל שלחה כל ימיו". רעיון מזעזע, שראוי לדיון בפני עצמו, אבל לא כאן ועכשיו, נגעתי בו בגליון דעות http://toravoda.org.il/node/1801.

המשותף לשני הטקסטים האחרונים שציטטתי הוא שהמחויבות של האל על אף הענשת ישראל היא מחויבות התלויה בו. היא ביטוי לרצונו להמשיך את הקשר עם ישראל ולא לגרש אותם בשמות רבה, או ביטוי לחיוב דרטמיניסטי של המשך הקשר אשר נוצר כבר באופן שבו התחיל הקשר – באונס. האל הוא הסיבה לקשר המתמשך עם ישראל על אף הענשתם. לעומת זאת, בפתיחתא לפרשת ניצבים שאותה הבאתי לעיל, הקשר בין הסבל של הישראל לבין המשכיות הזיקה שלהם לאל, לבין העובדה שהאל אינו מכלה אותם עובר דרכם, הוא תלוי בישראל, במעשה שלהם, באופן שבו הם מפרשים את הייסורים ובוחרים לראות בהם ערוץ להמשך הקשר עם האל.

באופן מעניין, רעיון זה של תלות המשכיות הקשר עם האל בתקופת הגלות בבחירתם של ישראל מצוי גם שני פסוקים מפורסמים למדי בהפטרה שלנו:
עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ הַמַּזְכִּרִים אֶת יְקֹוָק אַל דֳּמִי לָכֶם: וְאַל תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ עַד יְכוֹנֵן וְעַד יָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלִַם תְּהִלָּה בָּאָרֶץ: (ישעיהו סב:ו-ז)
פסוקים אלו, המשובצים בתוך דברי הנחמה של הנביא ישעיהו, קל לקרוא אותם במבט ראשון כהמשך של תיאור הנחמה, של תיאור הגאולה, שבו יגיעו גם שומרים לירושלים, כל היום וכל הלילה. זאת במידה מסויימת קריאה ציונית, קריאה שהיא המשמעות של פסוקים אלו שנחרתה בי בילדותנו מוכת האופוריה של ששת הימים אפילו אחרי יום כיפור, "כן, כן, מי חלם אז בכיתה, כשלמדנו לדקלם על חומותיך... הפקדתי שומרים, שיום יגיע ואהיה אחד מהם" (דן אלמגור www.youtube.com/watch?v=KrgGlIfY11w)
אבל למעשה הפסוקים הללו, באמצע חזון הנחמה, חוזרים אל ההווה, אל ההווה של החורבן והסבל שאליו מתייחס ישעיהו, ומתייחסים לשומרים שימשיכו להזכיר את האל (קרוב הרבה יותר לתפיסתם של נטורי קרתא – שומרי העיר, מאשר לתפיסה הציונית), אל דמי להם – הם לא ישתקו – ואל תתנו דמי לו – והם לא יתנו לו לשתוק, עד שהוא יכונן מחדש את ירושלים וישים אותה להיות תהילה בארץ. ההמשכיות של הקשר עם האל תלויה באדם, שימשיך להזכיר אותו, שלא יאפשר לאל לשתוק, להאלם, להעלם.

הדברים שתוארו עד כה שייכים לסיפור הפוליטי וההיסטורי של העם היהודי, נאמרים מזוית מבט של הגלות והגאולה, ומעמדו של העם בפני האל, אולם למעשה בתרבות היהודית נעשתה להם גם הפשטה, והם הפכו להיות מייצגים של שאלת מקומו של האדם בפני האל, מקומו של האדם נוכח הסבל והייסורין, סבל וייסורים שהם אינם פרי המציאות ההיסטורית מדינית, אלא פרי הכרתו של האדם במוגבלותו או באפסותו. אני מוצא את הקו הזה גם אצל הרמב"ם, אשר דווקא בדברים שהוא משליך על כפירת הפילוסופים שאינם מאמינים כלל בהשגחה של האל מן המציאות הוא מתאר את התיאור הנוגע ביותר ללב בדבר אפסותו של האדם:
אין לדעתו הבדל בין נפילת אותו עלה ונפילת האבן לבין טביעתם של אותם (אנשים) גדולים ומעולים שהיו בספינה. כן אין הוא מבחין בין שור שהטיל גללים על חבורת נמלים ומתו לבין בניין שנסדקו יסודותיו והוא התמוטט על המתפללים שהיו בו ומתו. אין הבדל, לדעתו, בין חתול שנתקל בעכבר וטרף אותו, או עכביש שטרף זבוב, לבין אריה רעב שפגש נביא וטרף אותו.
(מורה נבוכים ג:יח, בתרגומו של שוורץ: http://press.tau.ac.il/perplexed/chapters/chap_3_17.htm)

ביסודם של הדברים ההשוואה הנרמזת בין האדם לבין הנמלה, הקביעה הברורה כי רעידת אדמה יכול לקבור בית כנסת על יושביו בדיוק כמו שגללים של שור יכולים להרוג עדת נמלים (עדה בתרגומו של קפאח, יותר פיוטי, גם אם פחות מדעי). למיטב הבנתי, בדרכו של המרמזת של הרמב"ם הדברים שהוא אומר כאן הם הרבה יותר משמעותיים עבורו מאשר היותם סתם דברי הכופרים. הם מוליכים אותו לטענה שיש הבדל, שאין השגחה על נמלים, אבל יש השגחה על אנשים, אולם כדרכו המרמזת, דומני שבסופו של דבר אין ההשגחה על האנשים אצלו אלא בכך שהאדם הוא בעל יכולת הכרה באל, וככזה ההכרה הנכונה באל מביאה אותו לאינדפרנטיות לשאלות של השגחה ושל שכר ועונש. גם אם ישב בבית הכנסת ויקרוס עליו הקיר ויהרגהו, הוא לא נענש, כי הוא נשאר בחוכמתו בחיבורו לשפע הדעה שבאה מן האל. לא אכנס כאן למהלך השלם שהביא אותי להכיר בכוונת הרמב"ם הזאת, כתבתי עליו עבודה סמינריונית לפני הרבה שנים. מכל מקום, לענייננו, בדבריו של הרמב"ם אני שומע שוב את אותו קול, שבו זיקת האדם לאל היא תלויה לחלוטין בהכרתו של האל.

אחרונה חביבה היא הסליחה הנוגעת ללב שבה אני מוצא את המגמה הזאת:
אדם איך יזכה, בכל יום למוות מחכה
בשר מה ידבר, והוא מובל לקבר
גויו לבור נופל, למקום חושך ואופל
דמיונו להבל דמה, וגם נמשל כבהמות נדמה
הלא כל ימיו מעטים ורעים, וכל מעשיו עונות ופשעים
ובלבבו יבין ושב, ורפא לו לקולו כיוקשב
זכות ומישור אם יעשה, בהם ימצא מנוס ומחסה

מצוקתו האקזיסטנציאליסטית של האדם, שגם בעל הסליחה (מן המאה העשירית? לפני? אחרי? באירופה או בארצות האיסלאם? לא יודע – מכל מקום, רגע אחד של הערה היסטורית – הסליחה הזאת מדגימה לטעמי חדירתם של מוטיבים משירת האדב הערבית עליהם למדתי ממאמר של יוסף טובי בפעמים. גם אם אירופאית אשכנזית במאה השתים עשרה, ברור שהיא שואבת ממסורת האדב הנזכרת, דרך תיווכו של רס'ג ושאר מתווכים יהודים בסביבה הערבית).
חזרה לעיקר העניין – כמו אצל הרמב"ם אני מוצא גם כאן את המהלך הזה, של מעבר מהכרת האדם באפסותו ובמוגבלותו אל האל – אלא שכאן המהלך הזה אינו פילוסופי גרידא (גם אצל הרמב"ם כידוע המלך הפילוסוף מביא מהכרתו הפילוסופית אל שיפור המציאות האנושית) – הוא מוביל לעשיית הטוב – 'זכות ומישור אם יעשה' – ושם שם, ממש שם, בעשיית הטוב – בה עצמה מוצא האדם מנוס ומחסה, לא בשכרו של האל עליה, לא בהתגלותו של האל, אלא בגופה של עשיית הטוב, היא המוצא של האדם ממצוקותיו הקיומיות, מההכרה במוגבלותו, ואליה אנו מכוונים את עצמנו בימים הנוראים הבאים עלינו לטובה.

עד כאן. ועכשיו הערה רפלקטיבית על דבר התורה הזה ועל מקומי אל מול השיח היהודי הדתי המסורתי. בקלות רבה אני נכנס לתפקיד, מבקשים בבית הכנסת בערב שבת, בזמן התפילה, ולמחרת אחרי שחרית אני כבר נותן את השיעור הזה, רקום מטקסטים שהיו לי משמעותיים במהלך המתמשך של עיון. אבל בו בזמן אני גם קרוע, לא שלם. מי שקרא או יקרא פוסטים קודמים שלי שם לב בודאי לשינוי בשפה ובלשון. פתאום אני מדבר ב'אנחנו', פתאום יש 'פרשה שלנו'.
אבל יותר מזה, בדברי יש כפילות מתחמקת, שהיא באמת התחמקות ממרחבים לא פתורים עבורי. הדברים שלי, בסופו של דבר, מבקשים לקדם סוג של דתיות שאין הם מציגים באופן מפורש. זוהי דתיות שיש בה אי בהירות ואמביוולנטיות באשר לשני מרכיבים:
א. האוטונומיה מול ההטרונומיה
ב. טיבה של עשיית הטוב.
אני מציע כאן בעצם אלוהים ללא אלוהים, הכרה באל שבאה מן האדם ולא מן האל, המשכיות הקשר איתו שבאה אך ורק מן האדם. באמת, אני חווה את הדת כמעין אנתרופלוגיה מתממשת, היות בתוך סיפור תרבותי אנושי שבו נמצא גם השחקן אלוהים, היות בתוך עד כדי שלעיתים, ברגעים של חסד, (בעיקר בימים הנוראים), זוכים לשחק איתו על הבמה והוא משחק מצויין, ונראה כביכול ממש כעומד על ידך. אבל גם לגבי הדרישה המעשית של הדת הזאת אני מאוד אמביוולנטי, מוביל את הדרשה הזאת בסוף אל עשיית הטוב, ומתעלם מהמתח היסודי בין עשיית הטוב לבין מושג קיום המצוות.
הדברים שלי, אם כך, נוטים לכיוון אחד, אך ממשיכים לדבר גם בשפה אחרת, יכולים ליפול היטב גם על אוזנו של שומע אשר המודל הדתי שלו הוא הטרונומי, חווה את ציווי האל ואת הקשר אליו כחיצוני לו ולא כנובע מהכרתו, והתשובה שלו היא שיבה אל קיום המצוות ולא אל עשיית הטוב.
אז ההרגשה שלי עם מה שאני מציע כאן היא מאוד מורכבת, אני בעצם מנסה ללכת עם ולהרגיש בלי, או ללכת בלי ולהרגיש עם, ואני לא שלם עם האמביוולנטיות הזאת מכל כיווניה.
מרגיש רע עם זה שאני הולך עם: לרגע מה שאני עושה נראה לי בעייתי מדי, מתוך הראיה, אם אפשר לומר, החילונית-הומאניסטית שלי, אני אפילו מפחד מהדברים הללו שלי, כי ברגע שאני מצטט למשל את התנחומא, עם הדיכוטומיה יהודים-גויים, והבניית הזהות היהודית באמצעות שלילת הגויים שיש בה, ככל שאני לא מזדהה ולא מסכים עימה, ולא משתמש בה כלל בפיתוח רעיונותיי, הרי מישהו משומעי קיבל עוד חיזוק מן המקורות לקסנופוביה שלו ולשנאת הזרים.
ורגע אחר כך מרגיש רע עם זה שאני הולך בלי: הרי הרדוקציה המשתמעת מן הדברים שלי, רדוקציה של המצוות לתחום עשיית הטוב, מזה, ורדוקציה של האלוהי אל יציר האדם, מזה – כלום היא מותירה משהו מהשיח הדתי שקדם לי? האין היא איון מוחלט שלו, אף על פי שאני כביכול שייך אליו וממשיך אותו?

ועוד נקודה רלפלקטיבית אחת, מה שעשיתי הערב, שעה וחצי בערך של כתיבת רעיונות שהתגלגלו לי בראש בדקות בלבד, ונאמרו בשיעור של רבע – חצי שעה, הוא דבר שמעורר אותי להרהור נוגה, על היחס הבעייתי בין היצירתיות השופעת בעל פה לבין התיעוד שלה, שדורש כל כך הרבה (ומה שעשיתי הערב הוא רק בשביל בלוג, לא יותר מזה). עשרות דרשות ושיעורים מן הסוג הזה נתתי עד היום, לא תיעדתי את רוב רובם. חלקם כתובות אצלי במגירות ההארד דיסק, כמו עוד כמה עשרות, אולי אפילו מאות, שיעורים, מתועדים ברמה זו או אחרת. הבלוג הזה הוא האמצעי שלי לצאת, בהדרגה, מתוך מגירות ההארד דיסק שלי.