כל האומר דוד חטא

דברים שאמרתי בערב לימוד לקראת שבועות על דוד המלך, בקיבוץ כלשהו בדרום, בשבועות תשס"ב. אחרי הדברים שלי היתה הופעה של אתי אנקרי, ואת התנועות התיאטרליות שלה, מזיזה את הראש כשהיא מתארת את החיפוש אחר הכיפה שאולי נמצאת מאחורי ראשו של הדובר שלפניה, קשה לשכוח, גם היום, כשלא צריך להזיז את הראש כדי לראות את השביס שלה...

היום, הייתי מסגנן חלק מהדברים אחרת... במיוחד הדיבור בלשון רבים צורם לי. אבל מוטב לשגר את הדבריים לסייבר ספייס כפי שנאמרו מאשר להמיתם יחד איתי במגירות ההארד דיסק...

את הסיפור שמעתם, או שאתם כבר מכירים אותו: בזמן שחילותיו צרים על רבת עמון, חומד המלך דוד את בת שבע, אשתו של אוריה החתי, אחד מגיבוריו. לאחר שעשה עמה מעשה הוא מזמין את אוריה החיתי לירושלים, כדי שיווצר הרושם שהולד הצפוי הוא של אוריה. אבל אוריה מסרב לבוא אל אשתו בזמן שהלוחמים במלחמתם. בצר לו שולח דוד עם אוריה עצמו הודעה לאבנר בשדה הקרב, להביא למותו של אוריה באופן שיראה שהוא מת במלחמה. כך אכן קורה. דוד נושא את בת שבע. נתן הנביא מוכיח אותו על מעשהו במשל כבשת הרש, דוד מודה בחטאו, מתאבל ומתייסר רבות. מרגע זה חייו אינם עוד סיפור הצלחה. מרגע זה נופלות עליו צרות משפחתיות בזו אחר זו. החטא ועונשו.
ומה יש למדרש לומר על הסיפור הזה? 'כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה'. אודה על האמת. לנוכח המשפט הזה אני נתקף אלם. אני משתתק. איני יכול לדבר. ביקשו ממני לדבר על דוד במדרש. כיצד אפשר לדבר על דוד במדרש, הרי 'כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה'. אם אפתח את פי ואדבר על דוד, בטוחני שאבוא לכלל טועה. 'כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה'. זה המשפט הראשון העולה בזכרוני בבואי לדבר על דוד במדרש ובעקבותיו אני נתקף שיתוק. זה לא רק המשפט הראשון העולה בזכרוני, זה גם המשפט הראשון החרוט בתודעה הישראלית, כמדומני, ביחס לעמדת המדרש לגבי דוד: 'כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה'. כך אומרים חז"ל, כך אומר המדרש, זוהי כביכול העמדה הדתית הרשמית וההגמונית, וכל סטיה מן העמדה הזאת היא טעות.
ובשל כך איני יכול להציע עכשיו שיעור על המדרש, ולהציג לכם את דוד במדרש. אני מוכרח לעצור מפעולת לימוד התורה הרגילה, לעמוד נפעם ונדהם מול האמירה הזאת 'כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה'. האמירה הזאת סוחפת אותי לתוכה, דורשת התמודדות, אינה מוכנה שאשאיר אותה כמו שהיא.
לפיכך לא אספר לכם עתה דבר נוסף על דוד במדרש, אלא אנסה לתהות על שורשי התגובה הנדהמת שלי לנוכח המשפט הזה. מדוע הוא נשמע לי, ואני מניח שגם לרבים מכם, כה מקומם?
אמנה מספר סיבות
1) הקריאה הבלתי אמינה בטקסט המקראי. לאמר שדוד לא חטא זאת התכחשות לכתוב. איך אפשר שהוא לא חטא? התיאור של הסיפור עצמו הוא תיאור שברור ממנו שזהו חטא. העובדה שנתן הנביא בא להוכיח אותו מלמד שהיה כאן חטא. תגובתו של דוד, החרטה והצער שלו מלמדים שאפילו דוד עצמו חשב שהוא חטא. אז אפילו דוד אינו אלא טועה?
2) תביעת הבעלות על האמת. המשפט 'כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה' מנוסח בנחרצות. אין הוא מסתפק באמירה שדוד לא חטא, אלא מציע שפרשנות זאת היא הפרשנות הנכונה היחידה לטקסט המקראי, וכל פרשנות אחרת אינה אלא טעות. כל העוסק במדרש עצמו יודע כמה פתוח הוא הטקסט המקראי לריבוי פרשנויות, ובודאי אדם בן זמננו, המודע למורכבות של הפרשנות של טקסט באשר הוא טקטס, לריבוי הפנים והדרכים לקרוא ולהבין כל קטע וקטע בו. הבעיה אם המשפט 'כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה' אינה אם כן בכל שהוא לא נכון, אלא בכך שהוא חושב שהוא המשפט הנכון היחידי שיכול להיות.
3) התפיסה הבינארית של המציאות. בינארי. המחשב שאתם משתמשים בו הוא בינארי. בתוך השכל האלקטרוני שלו יש רק שני מצבים. או אפס או אחד. כל הפעולות וכל המעשים תלויים ברצף בינארי של אפסים ואחדים. אין מצבי ביניים. רק אפס או אחד, רק שחור או לבן. האמירה כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה שייכת לקבוצה רחבה הרבה יותר של מדרשים המציירים את הסיפורים המקראיים כולם בצורה בינארית. הרשע הוא רשע גמור והצדיק הוא צדיק מוחלט. כך במדרשים רבים על יעקב ועשיו, כך גם בסיפורנו. הסיפור המקראי החי, שבו הגיבור הלוזר, כמו אוריה במקרה שלנו, מוצג כאדם חיובי, ויש למספר המון סימפטיה אליו הופך לפלקט שחור לבן. האדם הטוב, דוד, הוא טוב גמור, ולא יתכן שעשה כל רע.
4) השתקת הביקורת. הדרך שבה אנו מדברים על גיבוי העבר משקפת ומעצבת את הדרך שבה אנו מדברים על המנהיגים ועל בעלי השררה בהווה. חברה שאינה מוכנה להכיר בטעויות של גיבורי העבר שלה היא הרבה פעמים גם חברה שאינה מאפשרת ביקורת בהווה. הסירוב לראות בטעויותיו של דוד, השתקתם של מי שמעוניינים להצביע בטעויות מקרינים על ההווה: דוד לא חטא, מלך ישראל לא חטא, רבנים לא טועים, ראשי ממשלה לא טועים. חברה כזאת היא חברה שיכולות להתפתח בה עוולות גדולות, מבלי שאיש יקום ויצעק, ואם יקום ויצעק – יושתק. מפחיד לחיות בחברה שבה כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה.
5) הכחשת המיניות. ההתכחשות לחטאו של דוד יש בה גם התכחשות ליצריות ולמיניות אשר הביאו לחטא זה. אמנם אף במקרא מעשהו של דוד הוא בגדר חטא, אולם הנסיון להתכחש לחטא, יש בו גם התכחשות לאותם כוחות ייצריים הפועלים באדם, שאינם מוליכים דווקא אל החטא, אלא עשויים להביא את האדם אל מקומות של פורקן ונחמה.
מניתי אם כן חמישה גורמים המפריעים לי בביטוי 'כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה: הקריאה הבלתי אמינה בטקסט, תביעת הבעלות על האמת, התפיסה הבינארית של המציאות, השתקת הביקורת, והכחשת המיניות.
מה אעשה אם כן? האם לנוכח ביקורת חריפה זאת יש לי עוד שיג ושיח אם מי שייצר את הטקסט הזה "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה"?, האם יש עוד מקום לקשר עם הקורפוס הספרותי המדרשי האדיר שבתוכו נמצאת אמירה זאת?
אבקש להציע מספר דרכים על מנת לאפשר את חידושו של השיח והזיקה אל הקורפוס המדרשי נוכח משפט זה "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה":
1) החרות הפרשנית. אם הזכרנו קודם את הקריאה הבלתי אמינה בטקסט כביקורת, הרי שעלינו לזכור שקריאה זאת היא גם תוצר של החירות הפרשנית הרבה שנוטלים להם חז"ל בקוראם את המקרא. אם בקריאה בלתי אמינה איני חפץ, הרי שהחירות הפרשנית היא חשובה במיוחד. זאת חרות מיוחדת. אדם קורא בטקסט, ובטקסט נמצא דבר שאינו מוצא חן בעיניו. מה יעשה אם הטקסט? יטוש אותו? ואולי יפרש אותו מחדש, באופן שהוא יוכל להמשיך לחיות אותו יחד. חז"ל, דומני, עמדו מול הטקטס המקראי כדרך שאנו עומדים כאן ועכשיו מול הטקסט החז"לי. הם לא נטשו אותו. הם פירשו אותו מחדש.
2) סימפטיה לשימוש בדוד כדמות מופת חיובית. הצגתו של דוד כדמות מושלמת היא חלק ממהלך רחב יותר, שבו התאימו חז"ל את דמותו לדמות הגיבור שלהם. גיבור זה לא היה עוד דוד בעל החרב נוטפת דם ראשו המותז של גליית. גיבור זה היה דוד המשורר, דוד המתפלל, דוד הלומד תורה, דוד שופט הצדק. בכך הם הציפו מערכת ערכים חיובית, שרק כדי לקדמה הם הרשו לעצמם להגן על דוד ולהתכחש לחטאיו. הכרה במערכת זאת, ובשייכותה של ההגנה על דוד בהקשר זה, מאפשרת לגלות מידה של סימפטיה לאופן בו קראו את סיפור של דוד.
3) סימפטיה לדרכי הפרשנות ודרכי הביטוי החז"ליות. כך חז"ל מדברים. בנחרצות, בפסקנות. כך חז"ל מפרשים, בלא נאמנות פילולוגית והיסטורית לטקסט, הקריאה בטקסט עבורם שונה מהקריאה של ההיסטוריון מבקש האמת הבלתי ניתנת להשגה. כאלה הם היו. כך צריך לקרוא אותם, ובמובן מסוים, דווקא היום, בעידן שבו מכירים במגבלות הכרת האדם את העבר, ובכך שכל הכרה של העבר וכל סיפור על העבר הוא גם מכשיר ואמצעי המקדם מטרות ואינטרסים בני זמננו, דווקא היום קל לנו יותר להבין את פעולתם של חז"ל.
4) בין המדרש לבין תפיסתו של המדרש בתודעתנו. בתחילת דברי הזכרתי שאיני מדבר על המדרש כלל, אלא על המשפט הראשון העולה בזכרוני על דוד מתוך המדרש. וזכרוני אינו זכרונו של היחיד. זכרוני, במקרה הזה, הוא זכרון קיבוצי. בתודעה הישראלית, שעודנה חצויה ושסועה בין דגם של חילוניות לוחמת חרות, ובתוך כך שוללת המדרש וחוזרת למקרא, לבין דגם של דתיות שומרת ומגינה על המסורת באשר היא מסורת; בתודעה הישראלית נעשה המשפט הזה למשפט מפתח. דתיים מגנים על דוד בחרוף נפש מעל בימת הכנסת, וחילוניים מטילים רפשו, ומציעים פרשנויות נועזות למרכיבים נוספים בחייו. כך מאבד הדיון בדוד המדרשי גוון של דיון בדוד המדרשי עצמו, ונעשה לאמצעי במאבק בין שסעים בחברה הישראלית. ומתוך שהכל עסוקים במשפט הזה, שוכחים אנו לפתוח את המדרש ולקרוא. ושם אנו מוצאים, נוסף על המשפט "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" עוד שני משפטים חשובים:
א. "דוד מקים עולה של תשובה" – דוד מצויר על ידי חז"ל כדוגמה לאדם השב מחטאו באופן המהותי ביותר. לא רק במובן החברתי של החזרה בתשובה בחברה הישראלית של ימינו, שהרבה פעמים אינה אלא מעבר בין קבוצה חברתית אחת למשנה, אלא במובן העמוק, של אדם המכיר בחטאו ובטעויותיו ומתקן את דרכיו. והנה חז"ל אשר אמרו "דוד מקים עולה של תשובה" הם אלו שאמרו "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" והרי על דרך ניסוחם שלם אפשר לומר "כל האומר דוד מקים עולה של תשובה אינו יכול לומר כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", שהרי אם לא חטא, מה פתאום הוא חוזר בתשובה?
ב. "אמר רב יהודה אמר רב: לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון, שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון ונכשל. אמר [דוד] לפניו [לפני ה']: מפני מה אומרים [בתפילה] אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, ואין אמרים אלהי דוד? אמר [ה'] הם עברו נסיונות, ואתה לא עברת נסיון. אמר לו דוד רבונו של עולם, בחנני ונסני, אמר ה' :אבחן אותך ואנסה אותך, ואעשה עמך דבר שלהם לא הודעתי במה אנסה אותם, ולך אני מודיע: אני מנסה אותך בדבר ערוה. מיד [אחרי שיחה זאת התרחש הסיפור של דוד ובת שבע] "לעת הערב ויקם דוד מעלך משכבו" – [למה רומזים בפסוק זה?] שהפך משכבו של לילה למשכבו של יום, ונתעלמה ממנו הלכה: "אבר קטן יש באדם, משביעו – רעב, מרעיבו – שבע". ומכאן ממשיך התלמוד לתאר את חטאו של דוד.
ובכן, גם התלמוד עצמו אומר דוד חטא. התלמוד מציג לפנינו צורה מרחיקת לכת של פלורליזם, ריבוי דעות. לא בכך שהוא מעיז לאמר שדוד חטא, אלא בכך שהוא משאיר בקרבו מקום גם לדעות ששוללות פלורליזם כמו "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה".
חובתנו כלפי הפלורליזם של התלמוד והמדרש היא להכיר בריבוי הגוונים שבו, בכך שמובאות בו גם דעות אחרות, ללמוד אותו כמו שהוא, ולקבל אותו כמו שהוא, פלורליסט המותיר מקום גם לדעות שאינן פלורליסטיות.