בודד לנפשו

את "בודד לנפשו" אספתי ממדף הספרים המוזנחים במסדרון המחלקה שלנו. זהו המדף בו משאירים אנשים ספרים לא רצויים, לעיתים מאוספיהם הפרטיים, אך בדרך כלל מעיזבונות שנתרמו לחוקר היסטוריה זה או אחר, והוא לקח מהם את הדרוש לו. כבר כמה חודשים שלא נתחדש המדף, ורק הלך והידלדל, כך ש"בודד לנפשו" כמעט נותר שם בודד. זהו רומאן אוטוביוגרפי של סופר יידישאי, יונה רוזנפלד, המספר את תקופת 'חניכותו' כשוליית חרט באודסה. הנער, יתום מאב ואם ועני נעזב שם בודד לנפשו על ידי אחיו הנכה הצריך לעשות לביתו ואינו יכול עוד לפרנסו, ומתאר מסכת ארוכה של עבדות ועינויים רובם בגוף אך עיקרם בנפש מידי משפחת החרט. זהו רומאן חניכה, על נער המגלה גם את גופו ואת מיניותו נוכח בתו של החרט ובנות אחרות; מפעם בו שאון ההיסטוריה, כאשר מציאות חייהם של הפועלים באודסה הולכת ונעשית חומר הגלם שממנו תצמח המהפכה, והוא כתוב בלשון קולחת, יידישיסטית גם מבעד מסווה התרגום העברי, עם הקורטוב הידוע של הומור, ציניות מפוכחת, ופלפוליות תלמודית המודעת למגוחכותה.

הרומאן הוא בעל עומק פסיכולוגי, הוא מסופר ספק בידי המחבר בעשור השישי לחייו, וספק בידי הנער שהיה ארבעים שנה קודם לכך. אנחנו, הקוראים, מבינים את מה שהמספר לא יודע להסביר על עצמו. את המידה הרבה שבה התנהגותו שלו, ראייתו העצמית, מוליכה אותו אל הסבל שהוא סופג מידיהם של אחרים, לכאורה. גם כשאליהו, הפועל שיתגלה כמנהיג קומוניסטי, מסביר לנער כי עדיף למשל, לו היה שופך את יין הקידוש על בעל הבית ולא על הקיר במעין מחאה לא מודעת, וגם כשהוא מראה לו כיצד הוא מצטרף למעשה להירארכיית ההשפלה הנהוגה במשפחה זאת בהתעמרו הוא עצמו בסבתא הזקנה והמשותקת, - גם אז ספק אם הנער מבין לגמרי את דרכו ומעשיו. הדברים דברי אליהו, נפלו על לבו של הנער, נשמרו שם, ותועדו יפה, כפי שהיו בזמן שנאמרו, חיצוניים לנער, תובנות שאינן ידועות לו, והן ידועות יפה ליונה רוזנפלד הבגיר, ולקוראיו.
הקורא רואה את הקורבניות של הנער, את האופן בו הוא משים עצמו אל תוך הצרה בא הוא נתון, את הצמתים הרבים בהם יכול היה לקבל החלטה אחרת, או לנהוג בכבוד בעצמו, ולא להידרדר אל תוך ההשפלות שהוא חווה, ולבו נחמץ בקרבו עם כל החמצה. במשהו, הקריאה ברומאן הזה יכולה הייתה אפילו לשמש לשופר האידיאולוגיה הציונית, בהציגה את מה שכונה 'היהודי הגלותי' בכל חולשותיו. מבחינה זאת הזכירה לי דמותו את גיבור הרומאן 'חיי נישואים' של דוד פוגל. הצד השווה שבהם הוא האופן בו הם מביאים עצמם אל חיי ההשפלה.

הרומאן מעורר חויית קריאה מנקודת מבט של מה שעוד לא ידוע בו. את 'חיי נישואים' של פוגל, שיצא בשנות השלושים, ויש בו קצה קצותה של סצינה אנטישמית, וכל כולו מכוון אל האסון בו חייב להסתיים המגע בין היהודי לבין הגוי, קל לקרוא כנבואה בלתי מודעת על השואה המתקרבת. הרומאן הזה לעומת זאת יצא לאור מאוחר יותר, בשנת 41, ייתכן כי נכתב כמה שנים קודם לכך, איש לא יודע מה ידע הכותב על גורל יהודי אירופה בעת שכתב את הרומאן, איש לא יודע מה עלה בגורלם של גיבוריו, בני שלהי המאה התשע עשרה. מי מהם היגר בזמן לארצות הברית, לדרום אמריקה, לפלסטינה ומי נותר שם ומצא את מותו בדרך זו או אחרת. הרמזים המטרימים המובהקים ברומאן הם רק לתהפוכות ההיסטוריה ברוסיה – למהפכה המתקרבת, ולתהפוכה הביוגרפית של המספר – גילוי הספרות והפניה לכתיבה. אף על פי כן, אף שהוא נכתב לחלוטין ללא השואה, אי אפשר לקרוא אותו בלעדיה. יונה רוזנפלד נפטר ב-44 בארצות הברית, אליה היגר בתחילת שנות העשרים. האם ידע מה אירע את כל גיבוריו?

אולם הנוכחות של השואה בקריאה ברומאן אינה רק במחשבה על העולם שנעלם שמתואר בו, אלא גם באותם סימנים מטרימים, ששוב ושוב אנו פוגשים בחיבורים בני העשורים הראשונים של המאה העשרים. קריאה רטרוספקטיבית, חכמת הבייגלה. כך למשל, ברומאן הזה, דווקא התיאור של פרברי התעשייה של אודסה, עיירה התלויה כולה במפעל גדול הנמצא מחוצה לה, והוא מכותר בגדר, ושאון מחריש עולה מתוכו, וסבלם של הפועלים בו ידוע, אך מה לעשות, הכרח הוא, ולמפעל שער גדול, גבוה אף יותר מגובהה של הכרכרה הכי גבוהה שעשויה הייתה להיכנס בשעריו. למה נחוץ שער כזה, שואל עצמו הנער יונה, והקורא בן זמננו מדמיין את הכתובת על השער, 'העבודה משחררת'. כמה מן התבניות היסוד של התרבות המודרנית התעשייתית, היו שם עוד קודם לשואה, והפכו להיות אבני הבניין היסודיות של המבנה החברתי, התרבותי, המחשבתי, פוליטי, הכלכלי והתעשייתי שאפשר אותה. את סוג החוויה הזאת, של זיהויה של תבנית מחשבה שמטרימה את השואה בחיבור מן העשורים שקרבו לה אני מכיר כאמור מ'חיי נישואים' של פוגל, אך משהו בה היה אם כך גם בספר זה. קטעים מסויימים ברומאן, ודמויות מסויימות בו, אילו תוארו באותם שנים בדיוק שלא בידי יהודי, הרי שהיו נתפסים כתעמולה אנטישמית. יהודים חמדנים, תאבי ממון, שונאי אדם, מתעללים בגר היתום. את הנוכחת המוטרמת של השואה בספרות פגשתי לראושנה דווקא ב'נרקיס וגולדמונד' של הסה, 1924, שם תיאור ערימות הגופות של הדבר השחור, ובסמוך לו האשמת היהודים ברציחתם עושה פתאום את התמונות היחידאיות כביכול של השואה לתמונות אפשריות. קיומן בתודעה התרבותית, תיעודן על ידי הרמן הסה מראה שהן אפשריות. ומחוץ לבדיון, אני חושב על 'ירושלים בימי ישו' של יואכים ירמייאס, מחקר אקדמי לכאורה, 1923 כמדומני, המתאר את היהדות של שלהי בית שני. האופן והלשון בו מתואר מבנה החברה היהודי בתקופה הזאת מתגלה כמתכתב באופן הדוק עם תורת הגזע וחוקיה. בראי של החשיבה הנאצית המתפתחת ובמונחיה דמיין לעצמו ירמייאס את היהדות. בכל אחד מהספרים הללו, גם בספר שלנו, רואים את התפתחות מערכות המושגים, הדימויים, התבניות החברתיות שאיפשרו בסופו של דבר את התרחשותה של השואה.

הזכרתי קודם את אחת מסגולותיו הספרותיות של החיבור, והיא העובדה שהכותב יודע לספר לקורא את מה שהנער המספר לא מבין לכאורה. דבר זה נכון גם ברמה הפסיכולוגית לה התייחסתי קודם, אבל גם מבחינת ההתרחשויות ההיסטוריות. כבר עם תיאור הראשון של אליהו המהפכן הנזכר ניכר וברור שמדובר בקומוניסט מוקדם. לאט ובהדרגה מתוארות פעולותיו, וכולן ניכרות ברוח זאת, אלא שהמספר לא יודע לקרוא להם בשם – ואנו, הקוראים, וודאי גם הכותב, יודע. אגב, משהו בתיאורו הראשוני מעלה מיד את דמותו של פרצ'יק מטוביה החולב. מבחינה זאת מצאתי בחיבור זה קו משותף מפתיע דווקא עם האדמה הטובה של פרל בק, אשר גם בו מתואר בן הכפר (כאן בן העיירה), המגיע אל העיר הגדולה ברעב ובעוני שבעקבות המהפכה התעשייתית, וגם שם דרך עיניו אנו רואים את ניצניה של המהפכה הקומוניסטית (בסין אמנם), שהוא יודע לתארם, אך לא יודע לקראם בשם (כמו גם את פעילותם של מיסיונרים נוצריים בסין). הצד השווה הזה שבין שני הסיפורים הוא כנראה רב משמעות בנסיון לנתח את המבט המערבי המתפתח בארצות הברית על הקומוניזם. יש בו צד של פטרוניות והתנשאות של הכותבים מעל דמויותיהם (גם של בן השישים מעל עצמו), וקצה קצה של טענה על כך שהעם הנגאל בידי הקומוניזם לא מבין בכלל את אשר קורה לו. אך ניחא, דברים אלו ראויים לפיתוח במקום אחר.

בסופו של דבר, מה שהביא אותי לבלוע את הרומאן הזה ביממה אחת, הוא תחושת השותפות העמוקה שלי עם כל מה שבא ממכורתי, מזרח אירופה היהודית, דור שני למהגרים מרצון, שלא ידעו כי העולם שהם עוזבים יעזוב אף הוא את העולם בתוך שנים ספורות.