בערב חג הפסח הזה שלחה אלי ידידה ברכת פסח. ברוח הימים הללו היה זה קישור לקליפ ביו טיוב, קליפ שודאי רבים מכם קיבלו אותו בערב פסח, הזה כמו גם בערב הפסח הקודם. בהתלהבותי הרבה מן הקליפ שמתי לבי אל מספר הצפיות בו. 680 אלף בפעם הראשונה שצפיתי בו, 750 אלף בפעם השניה, תוך נקיונות הפסח, 950 אלף כבר במהלך החג, ועד כתיבת שורות אלו, לקראת סוף חול המועד, ודאי עבר את המיליון (בדקתי, אכן כך!). ואלו רק הנתונים של הקליפ עצמו. גם הגרסה בתוספת כתוביות תרגום לעברית שהעלה ישראלי לרשת זוכה לצפיות לא מעטות. עוד לפני שאדבר על הקליפ, חשוב לי לדבר על המשמעות של המספרים והפופולריות. גם אם נניח שבעוד בתים בישראל (בישראל העם, לא רק המדינה!) הפעילו את הקליפ שוב ושוב תוך כדי ניקיונות הפסח – כמו שעשינו אני ובנותי – עדיין ברור כי מאות אלפי יהודים, כנראה בעיקר בארצות הברית, שלחו את הקליפ הזה זה לזה כברכת פסח שמח וצפו בו. הוויה יהודית ממשית, חיה ונושמת, במרחב הוירטואלי של יו טיוב.
http://www.youtube.com/watch?v=xMSEFCQCKPo
הקליפ עצמו הוא שיר עדכני, פולקי, עם נגיעות של היפ הופ, המפרט עשרים דברים שניתן לעשות עם כל המצות שנשארו לנו אחרי הפסח. זהו קליפ משעשע, נחמד, מלא הומור, עשוי בטוב טעם. מצה כפריסבי בפארק, מצה כתחתית לכוס בירה, מצה כסנפיר דמה של כריש, ועוד ועוד, לא צריך לפרט, יש סיכוי סביר שכבר ראיתם. הזמרת, מישל סיטרין, היא צעירה יהודיה אמריקאית, ומסתבר שיש לה עוד שיר אחד פופלארי ביו טיוב (למעלה מחצי מיליון צפיות), שיר אהבה לראש השנה, הבנוי כפרודיה מלבבת לשיר אהבה לברק אובמה שליווה את קמפיין הבחירות שלו (13 מיליון). ראיתי, והתאהבתי. המחשבה הראשונה הייתה שהנה, זה הדבר, הדבר ההוא שפגשתי הולך ומתהווה במהלך שהות של כמה שנים באנגליה - תרבות יהודית חדשה. תרבות יהודית מחוברת לחלוטין לכאן ולעכשיו, צעירה, שמחה, פשוטה, לחלוטין לא מתוסבכת בשאלות של נאמנות דתית, נאמנות ציונית, או שיוך זרמי כלשהו – פשוט הווה, חוגגת את יהודיותה.
עוד שפגשתי בתרבות זאת לראשונה ב'לימוד', כנס היהדות הגדול באנגליה, עוררה בי התרבות הזאת רגשי כפירה קשים במיוחד כלפי תפיסת הנחיצות וההכרחיות של שתי הפלטפורמות הגדולות הנושאות את הקיום היהודי אליבא דהחינוך הציוני-דתי שקיבלתי: מדינת ישראל וקיום המצוות. הכפירה אינה כלפי הבחירה בקיום מצוות או זכות הקיום של המדינה, אלא כפירה בטענה שאילולי שתי הפלטפורמות הללו (כל אחת בנפרד) אין המשכיות בטוחה לעם ישראל וליהדות. התרבות היהודית החדשה זועקת את אפשרות החיות של הוויה יהודית שמתקיימת בימינו, מחוץ לישראל, וללא כל זיקה מובהקת וברורה לקיום מצוות מלא וקפדני או למדינת ישראל. התרבות הזאת ממזגת באופן יפה, לעיתים פרודי ואירוני, בין סמלים יהודיים שונים לבין ההוויה התרבותית העכשווית, לא רק המוסיקלית, אלא גם האינטרנטית, לא רק כמדיה, אלא גם כמהות: היהדות כמגוון של כל הוריאציות שכל האנשים הרואים עצמם יהודים מייצרים בעקבותיה. אם המימוש המדיני של לאומיות – מדינה - המודל האופייני למאה העשרים, היה הפלטפורמה למימוש הזהות היהודית, הרי שבמפגש עם התרבות הזאת חשתי כי הנה פלטפורמה למימוש הזהות היהודית במאה העשרים ואחת. פלטפורמה נוספת, לא בהכרח פלטפורמה חלופית. השירים הפשוטים שמעלה בברוקלין הצעירה הזאת והשותף שלה ליצירה, ויליאם לוין ליו טיוב הם פשוט מימושים מוצלחים של התרבות הזאת.
(מילים: מישל סיטרין וויליאם לוין, לחן: ויליאם לוין, מתוך: http://www.matzahsong.com/)
במחשבה נוספת, נראה, כי השיר הזה הוא לא רק מימוש של התרבות הזאת, אלא הוא בעצם גם מדבר עליה. הפופולארי נעשה לכזה לא רק בגלל קליפתו הנאה, אלא גם משום שהוא נוגע בלוז של הדברים. השיר מציג עשרים דברים לעשות עם המצה לאחר חג הפסח. המצה היא לכאורה לגמרי מיותרת, חסרת שימוש אחר הפסח, וברמז קל, גם לפניו. המצה, כסמל למסורת היהודית כולה היא מיותרת, אין בה כלום, לא באמת צריך אותה, רומז השיר באירוניה קלה. אבל אל דאגה, אנחנו נמצא, אנחנו נחבר אותה להוייתנו העכשוית, המוזיקלית, הניויורקית, אנחנו נעשה אותה תחתית לכוס הבירה – כמה סמלי, המצה הכשרה משרתת את הבירה החמצה. אנו נשחק עם המצה פריזבי בפארק – נצליח למצוא לה, למצה, מקום בתוך הווייתנו הבלתי יהודית בעליל, בתוך תרבות הפנאי שלנו. אין לראות בדברים הללו התרסה כלשהי, אלא דווקא הצלחה אמיתית, להמשיך לקיים קשר עם המצה בתוך הוויה בת זמננו. מן הבחינה הזאת השיר הזה הוא הרחבה של דימוי חזותי מרשים שייצרה התרבות היהודית החדשה הזאת – אותו ראיתי בשער הגיליון הראשון של המגזין HEEB. זהו מגזין שמוציאים לאור יהודים צעירים ניו יורקים, בלתי מקושרים בעליל למסורת יהודית נרומטיבית בכל גירסה זו או אחרת שלה, אבל מתוך זיקתם לעצם היותם יהודים הם יוצרים תרבות ואומנות פופ בת זמננו, שבהם סמלים יהודיים שונים משמשים כחומרי גלם – תהא זאת דמות הסבתא בגמלאות השרה הבה נגילה, או המצה. לעיסוק בסמלים היהודים במגזין הזה יש מידה לא מעטה של פרודיה ואירוניה, לעיתים התרסה – אבל בעיקר היא מהווה מימוש היהודיות כשלעצמה. היב הוא כינוי הגנאי של היהודים על ידי כושים בניו יורק של שנות העשרים והשלושים, כשהכושים עוד היו כושים, וגם ליהודים היה מותר לקרוא בכינוי גנאי – היב, קיצור של היברו. האימוץ של כינוי הגנאי כשם חיבה עצמי הוא צעד תרבותי חתרני ומרתק (עיינו ערך קויר), ואכן, בשער הגליון הראשון שלהם, הופיע די ג'יי שחור, (עכשיו כבר אפרו-אמריקאי), מתקלט על מצה עגולה ויפה. הטרמה נחמדת לשיר 'עשרים דברים לעשות עם המצה'.
שער הגליון הראשון של המגזין heeb, מתוך: http://www.heebmagazine.com/issues/view/1
במשהו, נראים הדברים הללו כמעט כפטיש. פטיש של הסמלים היהודיים. המצה בשיר של מישל סיטרין וויליאם לוין ריקה לחלוטין מכל מגוון המשמעויות הנלוות אליה לאורך אלפי השנים של היצירה והתרבות היהודית. לכל היתר היא מכונה פעם אחת, לקראת סיום השיר 'לחם שלא החמיץ', בעיקר מתוך צרכי המשקל והקצב. פעם אחת – בתור סימניה לספר – משמשת המצה בתוך הגדה של פסח, אם כי יותר משיש בכך הפנייה לתכנים של ההגדה יש בכך שימוש בהגדה עצמה כחפץ, כסמל חזותי. העניין הזה, שבו חוגגים סביב החפץ עצמו – המצה, יכול להיות מקור לביקורת מאוד חריפה. זאת מעין יהדות שאין בה כלום חוץ משימוש בחפצים. בניסוח של רטוריקה יהודית אופיינית אפשר היה כבר לגייס את המונח 'עבודה זרה', עבודה זרה של המצה – היהודי החדש הזה אין לו בעולמו אלא חפץ. משמעותו הסמלית של החפץ אבדה לו, הקשרי הביצוע המקוריים נעלמו, ועתה הוא סוגד לחפץ ביו טיוב. איני סובר כך. לדעתי אין לראות בהצגה העירומה של הסמל, כמו שהוא, חף מכל פרשנות, מעשה השולל את תכניו ואת משמעותו. אם נהרהר קצת אחרי דרכיה של האומנות היהודית, נשים לב שזה הדבר שנעשה בה מאז ומתמיד. חפץ הקדושה מוצג כשלעצמו וזהו. כך כבר בפסיפסים בבתי כנסת קדומים. שופר. ארבעת המינים. מכאן ימשיך תהליך מתמיד של משחק בין החפץ לבין האדם, תהליך שבו המסמן היהודי, שנוצר מתי שהוא בתהליך התרבותי וזכה להכנס לקאנון כשלעצמו, מחפש אחר המסומן המתחדש שלו, אחר משמעויותיו הדתיות, החברתיות, התרבותיות ואחר הקשרי הביצוע המשתנים שלו. הקליפ של סיטרין נעשה לעוד חוליה בשלשלת הזאת, שבה מתוחזק התהליך הזה על ידי סימונו של המסמן כדבר חשוב ומשמעותי, לעיתים ללא כל עיסוק במשמעותו גופא.
ואכן, אחד הדברים הבולטים הנלמדים מרפרוף גוגל פשוט הוא ששירי החגים של מישל סיטרין משמשים בידי מחנכים יהודיים. בשיר לראש השנה, יותר מאשר בשיר לפסח, מתוודעים הצופים - המאזינים למגוון גדול אף יותר של סמלי החג – שופר, ספר החיים, תפוח, דבש ועוד, כמו גם לרשימה של חגים שונים, שמכולם נבחר ראש השנה כאהוב. שיר קצר, שמספק מידע רב על הסמלים הבסיסיים, קליט במיוחד, נתפס על ידי ילדים, מתחיל את התהליך הארוך שבו יחשפו לתכנים מהותיים יותר, ויחפשו משמעויות של המושגים והסמלים להם הם נחשפים. אחד אלוהינו של ממש. הילד יודע שיש חמשה חומשי תורה, או ששה סדרי משנה עוד הרבה לפני שהוא יודע לקרוא בהם או ללומדם.
הקליפים של סיטרין מתגלים אם כן לא רק כתרבות יהודית חדשה ועדכנית, אלא גם כממשיכים קוים יסודיים ובסיסיים מאוד בהוייה היהודית. אגב, אפילו מודל ההצלחה של סיטרין הוא מודל מאוד יהודי. באד מאתרי האינטרנט הוא מכונה viral smash – מה מאפשר לוירוס הזה להיות כל כך נפוץ, אם לא הדבקותו ביצור יציב, נפוץ, החי כל כך הרבה שנים – חג הפסח. לאורך המסורת היהודית ישויות תרבותיות שנדבקו במועדים זכו דרכם להיכנס למחזור זמן ליטורגי – החג והמועד היו אמצעי להבטחת פופלריות ונצחיות זמנית של הישות התרבותית. גם ביו טיוב זה עובד.
אם מצאנו בסופו של דבר את זיקתה של התרבות החדשה הזאת למסורת היהודית, עלינו לשאול גם האם זאת במפגיע תרבות לא ישראלית? זאת ללא ספק הויה יהודית שיש לה קיום גם מחוץ לישראל או אפילו בעיקר ובמיוחד מחוץ לישראל, אולם חיפוש גוגל נוסף מלמד על הקיום ברקע של ישראל המדינה. פרופיל האינטרנט של סיטרין מלמד גם כי היא הייתה בישראל במסגרת פרוייקט תגלית, ובמסגרת נוספת של סמינרי זהות יהודית בישראל, אלו ואלו מתגאים בסלבריטי שהייתה בתוכנית שלהם, ונראה שהם מתפקדים בצורה מאוד רצינית בקידום האינטרנטי שלה. השיר שלה לראש השנה הוא למעשה הפקה של פרוייקט תגלית, וגם ההעלאה של החומרים ליו טיוב הוא מעשה ידי תגלית. יש לה אפילו שיר על תגלית בסגנון תנועת נוער על הטיול לישראל I went 2 Israel and I loved it. גם מהבחינה הזאת היצירה היוטיובית של סיטרין היא רק מטונימית לעניין רחב יותר – המידה שבה ישראל (המדינה) מהווה גורם משמעותי בעצם התהוותה של תרבות יהודית עכשווית בקהילות יהודיות בחו'ל. ישראל מספקת מוקד זהות, מוקד המגדיר את עצם הקיום היהודי, מרחב גיאוגרפי בו מבקרים בתכיפות, קונים איזה בית או שניים, מרגישים בית שני. ישראל מייצאת כל הזמן הרצאות, שיעורים, חוברות אולפן, מונחני מושגים, שליחי עליה שמותר להם להתמקד בחיזוק הזהות היהודית ולא ישירות בעליה, מסעדנים דמיקולו ושפים למסעדות כשרות, מוצרים כשרים. ישראל במגוון היבטיה היא מן הנושאים הפופולריים ביותר בכנסי 'לימוד' של הקהילה היהודית באנגליה, וכמה עשרות ישראליים מוטסים מידי שנה להרצות או להופיע. לא הייתי אומר שאילולי ישראל לא הייתה נוצרת תרבות יהודית חדשה בקהילות יהודיו בחו'ל, אך בהחלט אפשר לומר כי היווצרותה של תרבות זאת נעשית כאשר ישראל מתפקדת ברקע. כאשר אני מהרהר על ישראל ברקע התרבות היהודית המתחדשת בחו'ל אני נזכר גם בכתבה האמיצה של ננסי שוורצמן, מן העורכים של heeb, המספרת על האונס שעברה בישראל. ("לא!, הוא לא היה ערבי!") http://www.heebmagazine.com/articles/view/34 (ייתכן והכתבה הזאת כשלעצמה צריכה להידון כסמל לאיזושהי התנגדות לאונס התרבות היהודית הלא ישראלית על ידי נציגי הישראליות, אבל איך אפשר בכלל לחשוב על החוויה הנוראית של בחורה אמיתית כסמל?).
הזכרתי קודם כי רק לקראת סוף שיר המצות של סיטרין היא מגדירה את מהותה של המצה – לחם שלא תפח – לכאורה משיקולי חריזה ומקצב בלבד. אבל יש כאן גם דבר נוסף: אחרי כל ההומור והאירוניה המצה מתחילה לקבל הגדרה, לקבל משמעות, להיקשר לסיפור. ובאמת, משפט הסיום הוא – 'ישנו עוד דבר אחד שאתה יכול לעשות עם לחם שלא תפח – אתה יכול לאכול אותה, כי לא דבר כל כך לא מוצלח' (
There's just one more thing to do with unleavened bread... you can eat it ... cuz it ain't all that bad), אם המצה חסרת השימוש היא המסמל של התרבות היהודית, והשיר כולו הוא נסיון למצוא דרך להשתמש בתרבות היהודית בתוך ההוויה בת זמננו, הרי שבסיומו של המהלך הזה מתאפשרת גם החזרה אל התרבות היהודית עצמה – אכילת המצה, הכרה כי אינה כזאת נוראית, כי בכל זאת יש בה משהו. ניתן לאכול אותה, ניתן לעכל אותה (טוב, לא כולם יסכימו שניתן לעכל מצות בקלות), ניתן לקבל אותה ולשלב אותה.
http://www.youtube.com/watch?v=xMSEFCQCKPo
הקליפ עצמו הוא שיר עדכני, פולקי, עם נגיעות של היפ הופ, המפרט עשרים דברים שניתן לעשות עם כל המצות שנשארו לנו אחרי הפסח. זהו קליפ משעשע, נחמד, מלא הומור, עשוי בטוב טעם. מצה כפריסבי בפארק, מצה כתחתית לכוס בירה, מצה כסנפיר דמה של כריש, ועוד ועוד, לא צריך לפרט, יש סיכוי סביר שכבר ראיתם. הזמרת, מישל סיטרין, היא צעירה יהודיה אמריקאית, ומסתבר שיש לה עוד שיר אחד פופלארי ביו טיוב (למעלה מחצי מיליון צפיות), שיר אהבה לראש השנה, הבנוי כפרודיה מלבבת לשיר אהבה לברק אובמה שליווה את קמפיין הבחירות שלו (13 מיליון). ראיתי, והתאהבתי. המחשבה הראשונה הייתה שהנה, זה הדבר, הדבר ההוא שפגשתי הולך ומתהווה במהלך שהות של כמה שנים באנגליה - תרבות יהודית חדשה. תרבות יהודית מחוברת לחלוטין לכאן ולעכשיו, צעירה, שמחה, פשוטה, לחלוטין לא מתוסבכת בשאלות של נאמנות דתית, נאמנות ציונית, או שיוך זרמי כלשהו – פשוט הווה, חוגגת את יהודיותה.
עוד שפגשתי בתרבות זאת לראשונה ב'לימוד', כנס היהדות הגדול באנגליה, עוררה בי התרבות הזאת רגשי כפירה קשים במיוחד כלפי תפיסת הנחיצות וההכרחיות של שתי הפלטפורמות הגדולות הנושאות את הקיום היהודי אליבא דהחינוך הציוני-דתי שקיבלתי: מדינת ישראל וקיום המצוות. הכפירה אינה כלפי הבחירה בקיום מצוות או זכות הקיום של המדינה, אלא כפירה בטענה שאילולי שתי הפלטפורמות הללו (כל אחת בנפרד) אין המשכיות בטוחה לעם ישראל וליהדות. התרבות היהודית החדשה זועקת את אפשרות החיות של הוויה יהודית שמתקיימת בימינו, מחוץ לישראל, וללא כל זיקה מובהקת וברורה לקיום מצוות מלא וקפדני או למדינת ישראל. התרבות הזאת ממזגת באופן יפה, לעיתים פרודי ואירוני, בין סמלים יהודיים שונים לבין ההוויה התרבותית העכשווית, לא רק המוסיקלית, אלא גם האינטרנטית, לא רק כמדיה, אלא גם כמהות: היהדות כמגוון של כל הוריאציות שכל האנשים הרואים עצמם יהודים מייצרים בעקבותיה. אם המימוש המדיני של לאומיות – מדינה - המודל האופייני למאה העשרים, היה הפלטפורמה למימוש הזהות היהודית, הרי שבמפגש עם התרבות הזאת חשתי כי הנה פלטפורמה למימוש הזהות היהודית במאה העשרים ואחת. פלטפורמה נוספת, לא בהכרח פלטפורמה חלופית. השירים הפשוטים שמעלה בברוקלין הצעירה הזאת והשותף שלה ליצירה, ויליאם לוין ליו טיוב הם פשוט מימושים מוצלחים של התרבות הזאת.
(מילים: מישל סיטרין וויליאם לוין, לחן: ויליאם לוין, מתוך: http://www.matzahsong.com/)
במחשבה נוספת, נראה, כי השיר הזה הוא לא רק מימוש של התרבות הזאת, אלא הוא בעצם גם מדבר עליה. הפופולארי נעשה לכזה לא רק בגלל קליפתו הנאה, אלא גם משום שהוא נוגע בלוז של הדברים. השיר מציג עשרים דברים לעשות עם המצה לאחר חג הפסח. המצה היא לכאורה לגמרי מיותרת, חסרת שימוש אחר הפסח, וברמז קל, גם לפניו. המצה, כסמל למסורת היהודית כולה היא מיותרת, אין בה כלום, לא באמת צריך אותה, רומז השיר באירוניה קלה. אבל אל דאגה, אנחנו נמצא, אנחנו נחבר אותה להוייתנו העכשוית, המוזיקלית, הניויורקית, אנחנו נעשה אותה תחתית לכוס הבירה – כמה סמלי, המצה הכשרה משרתת את הבירה החמצה. אנו נשחק עם המצה פריזבי בפארק – נצליח למצוא לה, למצה, מקום בתוך הווייתנו הבלתי יהודית בעליל, בתוך תרבות הפנאי שלנו. אין לראות בדברים הללו התרסה כלשהי, אלא דווקא הצלחה אמיתית, להמשיך לקיים קשר עם המצה בתוך הוויה בת זמננו. מן הבחינה הזאת השיר הזה הוא הרחבה של דימוי חזותי מרשים שייצרה התרבות היהודית החדשה הזאת – אותו ראיתי בשער הגיליון הראשון של המגזין HEEB. זהו מגזין שמוציאים לאור יהודים צעירים ניו יורקים, בלתי מקושרים בעליל למסורת יהודית נרומטיבית בכל גירסה זו או אחרת שלה, אבל מתוך זיקתם לעצם היותם יהודים הם יוצרים תרבות ואומנות פופ בת זמננו, שבהם סמלים יהודיים שונים משמשים כחומרי גלם – תהא זאת דמות הסבתא בגמלאות השרה הבה נגילה, או המצה. לעיסוק בסמלים היהודים במגזין הזה יש מידה לא מעטה של פרודיה ואירוניה, לעיתים התרסה – אבל בעיקר היא מהווה מימוש היהודיות כשלעצמה. היב הוא כינוי הגנאי של היהודים על ידי כושים בניו יורק של שנות העשרים והשלושים, כשהכושים עוד היו כושים, וגם ליהודים היה מותר לקרוא בכינוי גנאי – היב, קיצור של היברו. האימוץ של כינוי הגנאי כשם חיבה עצמי הוא צעד תרבותי חתרני ומרתק (עיינו ערך קויר), ואכן, בשער הגליון הראשון שלהם, הופיע די ג'יי שחור, (עכשיו כבר אפרו-אמריקאי), מתקלט על מצה עגולה ויפה. הטרמה נחמדת לשיר 'עשרים דברים לעשות עם המצה'.
שער הגליון הראשון של המגזין heeb, מתוך: http://www.heebmagazine.com/issues/view/1
במשהו, נראים הדברים הללו כמעט כפטיש. פטיש של הסמלים היהודיים. המצה בשיר של מישל סיטרין וויליאם לוין ריקה לחלוטין מכל מגוון המשמעויות הנלוות אליה לאורך אלפי השנים של היצירה והתרבות היהודית. לכל היתר היא מכונה פעם אחת, לקראת סיום השיר 'לחם שלא החמיץ', בעיקר מתוך צרכי המשקל והקצב. פעם אחת – בתור סימניה לספר – משמשת המצה בתוך הגדה של פסח, אם כי יותר משיש בכך הפנייה לתכנים של ההגדה יש בכך שימוש בהגדה עצמה כחפץ, כסמל חזותי. העניין הזה, שבו חוגגים סביב החפץ עצמו – המצה, יכול להיות מקור לביקורת מאוד חריפה. זאת מעין יהדות שאין בה כלום חוץ משימוש בחפצים. בניסוח של רטוריקה יהודית אופיינית אפשר היה כבר לגייס את המונח 'עבודה זרה', עבודה זרה של המצה – היהודי החדש הזה אין לו בעולמו אלא חפץ. משמעותו הסמלית של החפץ אבדה לו, הקשרי הביצוע המקוריים נעלמו, ועתה הוא סוגד לחפץ ביו טיוב. איני סובר כך. לדעתי אין לראות בהצגה העירומה של הסמל, כמו שהוא, חף מכל פרשנות, מעשה השולל את תכניו ואת משמעותו. אם נהרהר קצת אחרי דרכיה של האומנות היהודית, נשים לב שזה הדבר שנעשה בה מאז ומתמיד. חפץ הקדושה מוצג כשלעצמו וזהו. כך כבר בפסיפסים בבתי כנסת קדומים. שופר. ארבעת המינים. מכאן ימשיך תהליך מתמיד של משחק בין החפץ לבין האדם, תהליך שבו המסמן היהודי, שנוצר מתי שהוא בתהליך התרבותי וזכה להכנס לקאנון כשלעצמו, מחפש אחר המסומן המתחדש שלו, אחר משמעויותיו הדתיות, החברתיות, התרבותיות ואחר הקשרי הביצוע המשתנים שלו. הקליפ של סיטרין נעשה לעוד חוליה בשלשלת הזאת, שבה מתוחזק התהליך הזה על ידי סימונו של המסמן כדבר חשוב ומשמעותי, לעיתים ללא כל עיסוק במשמעותו גופא.
ואכן, אחד הדברים הבולטים הנלמדים מרפרוף גוגל פשוט הוא ששירי החגים של מישל סיטרין משמשים בידי מחנכים יהודיים. בשיר לראש השנה, יותר מאשר בשיר לפסח, מתוודעים הצופים - המאזינים למגוון גדול אף יותר של סמלי החג – שופר, ספר החיים, תפוח, דבש ועוד, כמו גם לרשימה של חגים שונים, שמכולם נבחר ראש השנה כאהוב. שיר קצר, שמספק מידע רב על הסמלים הבסיסיים, קליט במיוחד, נתפס על ידי ילדים, מתחיל את התהליך הארוך שבו יחשפו לתכנים מהותיים יותר, ויחפשו משמעויות של המושגים והסמלים להם הם נחשפים. אחד אלוהינו של ממש. הילד יודע שיש חמשה חומשי תורה, או ששה סדרי משנה עוד הרבה לפני שהוא יודע לקרוא בהם או ללומדם.
הקליפים של סיטרין מתגלים אם כן לא רק כתרבות יהודית חדשה ועדכנית, אלא גם כממשיכים קוים יסודיים ובסיסיים מאוד בהוייה היהודית. אגב, אפילו מודל ההצלחה של סיטרין הוא מודל מאוד יהודי. באד מאתרי האינטרנט הוא מכונה viral smash – מה מאפשר לוירוס הזה להיות כל כך נפוץ, אם לא הדבקותו ביצור יציב, נפוץ, החי כל כך הרבה שנים – חג הפסח. לאורך המסורת היהודית ישויות תרבותיות שנדבקו במועדים זכו דרכם להיכנס למחזור זמן ליטורגי – החג והמועד היו אמצעי להבטחת פופלריות ונצחיות זמנית של הישות התרבותית. גם ביו טיוב זה עובד.
אם מצאנו בסופו של דבר את זיקתה של התרבות החדשה הזאת למסורת היהודית, עלינו לשאול גם האם זאת במפגיע תרבות לא ישראלית? זאת ללא ספק הויה יהודית שיש לה קיום גם מחוץ לישראל או אפילו בעיקר ובמיוחד מחוץ לישראל, אולם חיפוש גוגל נוסף מלמד על הקיום ברקע של ישראל המדינה. פרופיל האינטרנט של סיטרין מלמד גם כי היא הייתה בישראל במסגרת פרוייקט תגלית, ובמסגרת נוספת של סמינרי זהות יהודית בישראל, אלו ואלו מתגאים בסלבריטי שהייתה בתוכנית שלהם, ונראה שהם מתפקדים בצורה מאוד רצינית בקידום האינטרנטי שלה. השיר שלה לראש השנה הוא למעשה הפקה של פרוייקט תגלית, וגם ההעלאה של החומרים ליו טיוב הוא מעשה ידי תגלית. יש לה אפילו שיר על תגלית בסגנון תנועת נוער על הטיול לישראל I went 2 Israel and I loved it. גם מהבחינה הזאת היצירה היוטיובית של סיטרין היא רק מטונימית לעניין רחב יותר – המידה שבה ישראל (המדינה) מהווה גורם משמעותי בעצם התהוותה של תרבות יהודית עכשווית בקהילות יהודיות בחו'ל. ישראל מספקת מוקד זהות, מוקד המגדיר את עצם הקיום היהודי, מרחב גיאוגרפי בו מבקרים בתכיפות, קונים איזה בית או שניים, מרגישים בית שני. ישראל מייצאת כל הזמן הרצאות, שיעורים, חוברות אולפן, מונחני מושגים, שליחי עליה שמותר להם להתמקד בחיזוק הזהות היהודית ולא ישירות בעליה, מסעדנים דמיקולו ושפים למסעדות כשרות, מוצרים כשרים. ישראל במגוון היבטיה היא מן הנושאים הפופולריים ביותר בכנסי 'לימוד' של הקהילה היהודית באנגליה, וכמה עשרות ישראליים מוטסים מידי שנה להרצות או להופיע. לא הייתי אומר שאילולי ישראל לא הייתה נוצרת תרבות יהודית חדשה בקהילות יהודיו בחו'ל, אך בהחלט אפשר לומר כי היווצרותה של תרבות זאת נעשית כאשר ישראל מתפקדת ברקע. כאשר אני מהרהר על ישראל ברקע התרבות היהודית המתחדשת בחו'ל אני נזכר גם בכתבה האמיצה של ננסי שוורצמן, מן העורכים של heeb, המספרת על האונס שעברה בישראל. ("לא!, הוא לא היה ערבי!") http://www.heebmagazine.com/articles/view/34 (ייתכן והכתבה הזאת כשלעצמה צריכה להידון כסמל לאיזושהי התנגדות לאונס התרבות היהודית הלא ישראלית על ידי נציגי הישראליות, אבל איך אפשר בכלל לחשוב על החוויה הנוראית של בחורה אמיתית כסמל?).
הזכרתי קודם כי רק לקראת סוף שיר המצות של סיטרין היא מגדירה את מהותה של המצה – לחם שלא תפח – לכאורה משיקולי חריזה ומקצב בלבד. אבל יש כאן גם דבר נוסף: אחרי כל ההומור והאירוניה המצה מתחילה לקבל הגדרה, לקבל משמעות, להיקשר לסיפור. ובאמת, משפט הסיום הוא – 'ישנו עוד דבר אחד שאתה יכול לעשות עם לחם שלא תפח – אתה יכול לאכול אותה, כי לא דבר כל כך לא מוצלח' (
There's just one more thing to do with unleavened bread... you can eat it ... cuz it ain't all that bad), אם המצה חסרת השימוש היא המסמל של התרבות היהודית, והשיר כולו הוא נסיון למצוא דרך להשתמש בתרבות היהודית בתוך ההוויה בת זמננו, הרי שבסיומו של המהלך הזה מתאפשרת גם החזרה אל התרבות היהודית עצמה – אכילת המצה, הכרה כי אינה כזאת נוראית, כי בכל זאת יש בה משהו. ניתן לאכול אותה, ניתן לעכל אותה (טוב, לא כולם יסכימו שניתן לעכל מצות בקלות), ניתן לקבל אותה ולשלב אותה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה